הפקרות, לא גורל: כשהממשלה מפנה את הגב, הדם זורם ברחובות

מכת מקרי הרצח שפוקדים את המדינה אינה גזירת גורל שיש להשלים עימה. הכתובת נמצאת כבר זמן רב מדי על הקיר, ונדמה שהגורמים המופקדים על הטיפול במקרי הרצח נראים שאננים – אך השאננות הזו אינה רק תחושת בטן. היא עולה בחיי אדם, לעיתים קרובות במהירות ובאכזריות.

בשנה וחצי האחרונות מדינת ישראל מצויה בעיצומה של מלחמה רב־חזיתית, אך בעוד צה"ל נערך ונלחם בדרום, בצפון ובמעגלים רחבים יותר – החזית הפנימית נשחקת. ביטחון הפנים הולך ומתערער. לא מדובר כאן באזלת יד רק של המשטרה. לכל רצח יש נסיבות משל עצמו. מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים אינם פטורים מאחריות, אבל צריך להודות ביושר: המשטרה מזמן קרסה תחת עומס המשימות המוטלות עליה, לעיתים ללא הכלים הנדרשים לביצוען. הרציחות שפעם נראו חריגות הפכו למעשה לשגרה. אין להן הקשר פוליטי, אלא הן תוצאה ישירה של חוסר אכיפה מערכתית ממוקדת, נחושה ומשולבת, מחסור בכוח אדם, ומדיניות ארוכת שנים שמעדיפה לדחות את הטיפול לעת מצוא.

כבר נכתב בעבר שחקירות רצח ופענוחן אינן תוכנית ריאליטי. בניגוד לסרטי האימה, לחימה בפשיעה מצריכה טכנולוגיה מתקדמת ומודיעין אנושי. המשטרה חייבת לגבש תשתית ראייתית, בניגוד לארגוני ביטחון אחרים ששם ההפללה מסתיימת בירי של טיל לעבר המטרה. ובכל זאת, ייטב אם ראש הממשלה, השר לביטחון לאומי ומפכ"ל המשטרה יכירו בבעיה ויניחו אותה על סדר יומם.

זה לא סוד שמלחמת חרבות ברזל הפכה את ישראל למאגר נשק אחד גדול. זליגת אמל"ח מצה"ל לזירות האזרחיות כבר אינה תופעה שולית אלא מציאות שמדירה שינה מעיני רבים. גם המהלך להרחבת רישוי כלי ירייה להגנה עצמית, שהוצג כפתרון מהיר לתחושת חוסר הביטחון, מעורר דאגה הולכת וגוברת בקרב ציבורים רבים. כשהנשק נגיש יותר, היד על ההדק עשויה להיות קלה יותר. במקום להמעיט בתחושות הציבור – הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יתייחסו ברצינות לשאלה האם נעשה מספיק כדי למנוע את הפיכת המרחב האזרחי לזירה חמושה ומסוכנת.

רק בשבוע שעבר כינס ראש הממשלה דיון בנושא קידום המאבק בפשיעה בחברה הערבית. הוחלט שם לכנס בדחיפות דיון עם היועצת המשפטית לממשלה לצורך הכנת תשתית משפטית להגדרת ארגוני פשיעה כארגוני טרור, כמו גם קידום חקיקה והקמת קבינט פשיעה. הכול טוב ויפה – רק שהגיע הזמן למעשים. הפשיעה הגואה היא תוצאה ישירה של הזנחה מתמשכת, וכשמדינה מפנה גב למגזרים שלמים – היא דוחפת דור צעיר לזרועות הפשיעה המאורגנת. כבר מזמן היה צריך להכין תוכנית פעולה סדורה למיגור הפשיעה, אך במקום זאת שיח הבכירים נתקע שוב ושוב בוויכוחים אינסופיים על גבולות השימוש באמצעים טכנולוגיים, והתוצאה היא שלמשטרה, שאמורה להוביל את המאבק בפשיעה, אין את היכולות הנדרשות למלחמה הזו – ולא אחת השב"כ נדרש למלא את החלל. זו עדות נוספת לכך שממשלת ישראל הפסיקה להילחם על ביטחון אזרחיה בתוך גבולותיה.

האחריות לביטחון הפנים מוטלת על השר לביטחון פנים. הגיע העת להפסיק להסיט את המבט החוצה, להשאיר את ההתמודדות עם אויבי ישראל לגורמים המוסמכים לכך – ולפתוח במלחמת חורמה אמיתית ונחושה כנגד כל מי שמפר את ביטחונם של אזרחי המדינה: ברחובות, בכפרים, בערים ובכבישים.