שוטרים שהוזעקו לדירה מצאו בתוכה אדם כשהוא מרותק לרצפה על ידי בעל הדירה. השכן שהזעיק אותם אמר שתפס אותו פורץ לדירה, אבל לנ"ל היה סיפור אחר - זה הוא שדחף אותי פנימה בזמן שנאבקתי בו, אמר, אחרי שהוא תקף אותי מפני שהשתנתי בחצר הבניין.
לאחר שהשופט ביקר בזירה, הוא חזר עם המסקנה: אמנם השוטרים כתבו בדו"ח שהוא הודה בתקיפה, אך מצלמות הגוף שלהם לא תיעדו אותו מודה - ולכן הוא זכאי מחמת הספק. מה הקשר? תקראו:
לפי כתב האישום שהוגש נגדו בבימ"ש השלום בתל אביב, דייר בבניין מגורים תל־אביבי טען כי הבחין לפני כחצי שנה בנתין זר שפורץ לפנות בוקר לדירת שכנו, ונכנס חרש אחריו. כשגילה זאת הפורץ, חשב שיתגבר על הדייר בהדיפה קלה, אך ביש המזל לא ידע שניצב מולו מומחה באומנויות לחימה - ובמהרה מצא את עצמו שכוב על הקרקע, בשעה שאותו שומרוני טוב מחייג 100 בטלפון.
לפי כתב האישום, לשוטרים שהגיעו לא היה ספק שהנאשם נכח בדירה, אך הם לא ידעו לומר בוודאות כיצד נכנס אליה. הוא אמנם הואשם ש"פתח את הדלת שהיתה סגורה, ונכנס לבית כדי לחפש רכוש לגניבה", וגם השכן העיד שתפס אותו בתוך הדירה, אבל על ידית הדלת לא נמצאו טביעות אצבעות שלו אף שנתפס כשידיו חשופות.
הנאשם, שהיה עצור חמישה חודשים, טען מצידו בבית המשפט שהוא בכלל היה בדרכו לעבודה באתר בנייה סמוך, ורק עצר כדי להטיל את מימיו בחצר הבניין. לדבריו, "פתאום השכן בא, תפס אותי בצוואר ודחף אותי לכיוון הבית. תוך כדי המאבק בינינו נפתחה הדלת לדירה, ושם תפס אותי בעל הבית עד שהגיעו השוטרים".
די בספק סביר
בחקירה הנגדית הצליחה באת כוחו, עו"ד יעל מסיקה מהסנגוריה הציבורית במחוז תל אביב, לגלות סתירות בעדותו של השכן. "לא ניתן לקבוע ששיקר", טענה, "אך עדותו בסוגיה העיקרית - אופן כניסתו או פריצתו של מרשי לדירה - היתה עמומה ולא חד־משמעית, ולא ניתן לבסס הרשעה על פיה".
לעומתו, ציינה הסנגורית, עדות הנאשם היתה עקבית מהגעת השוטרים ועד לדיון בבית המשפט. היא אף הציעה שהשופט, שמאי בקר, יבקר בזירת העבירה לכאורה וייווכח בעצמו שאכן די בדחיפה כדי לפתוח את דלת הדירה, כפי שגם בעליה העיד.
השופט נענה לבקשתה ובתום הסיור ציין: "חצר הבניין איננה מקום בלתי סביר לעשיית צרכים, אולם מנגד ניתן לחשוד שאדם הנמצא בה הוא פורץ". מאידך, לאחר שצפה בסרטוני התיעוד של השוטרים - ובניגוד ל"דו"ח תובנות מצלמות גוף", שבו נכתב כי הנאשם הודה בפניהם בתקיפה - קבע השופט כי הלה "לא אמר דברים אלה מעולם, אלא דברים אחרים".
לבסוף, החליט השופט בקר לזכות את הנאשם מעבירות ההתפרצות והתקיפה, לאחר שקבע כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר. באשר לעבירת התקיפה, נימק השופט, הוא זוכה משום ש"הנאשם כלל לא נחקר או הוזהר על עבירה זו, ואף אחד, כולל השכן, לא הזכיר אלימות כלשהי שהופעלה כלפיו.
"תיק זה מהווה דוגמה מובהקת לחובת בית המשפט לשמוע בנפש חפצה, גם מקום שבו טענת ההגנה - לפחות בתחילת הדרך - נשמעת כמעט מופרכת", סיכם השופט את החלטתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו