הרצח בחולון היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. לא שמדינת ישראל הייתה נטולת אלימות מאז חזרנו מהקורונה, אבל משהו באירוע המזעזע הזה איחד סביבו עם שלם. עדי מזרחי ודומיו מסוכנים לחברה שלנו הרבה יותר מהאיום האיראני. האיום הביטחוני האמיתי נמצא בתוך גבולות ישראל, ולא מחוץ לגבולותיה.
הרולטה הרוסית שנקראת החיים שלנו מתחילה מהרגע שבו אנחנו יוצאים מהבית. קורקינטים ואופניים חשמליים מזלזלים בחיי האנשים על המדרכות. משם זה ממשיך במכונית. היציאה לכבישי ישראל משולה ליציאה לקרב. השאלה היא לא אם יריבו איתך או יקללו אותך בדרכך למחוז חפצך, השאלה היא רק מתי זה יקרה ואיפה. ובעיקר, כפי שלמדנו בימים האחרונים, כיצד תגיב. אם תבחר לבלוע את לשונך ואת כבודך - סביר להניח שתצא מזה בשלום. מילה לא במקום, ובערב קרוביך יגיעו לזהות את גופתך במכון הפתולוגי.
משפחתו של יורי וולקוב שנרצח בחולון מודה לציבור // צילום: באדיבות המשפחה
וכך זה ממשיך. בקניות, בקולנוע, בחופי הים, במטוס. מספר סרטוני הטיקטוק שמתעדים את האלימות בישראל רק הולך וגדל מדי יום.
כשהאנרכיה משתלטת
בעוד הפחד משתלט על רוב אזרחי ישראל ההגונים - אלו המשלמים מסים והמחנכים את ילדיהם לסובלנות ולכך שאלימות היא לא המוצא הראשון שלהם בכל ויכוח - אצל הצד השני מתרחש התהליך ההפוך: הפחד מרשויות החוק נעלם. המשטרה משעשעת אותם, עד כדי כך שגם מצלמות אבטחה ועשרות מצלמות בטלפונים הניידים לא מהלכות אימים. הם יודעים ששילוב של משטרה חלשה ופרקליטות בתהליך של פשיטת רגל בכל הקשור לאמון בה, יוציא אותם בקלות מהעבירה החמורה ביותר. בהיעדר סמכות וחוק, האנרכיה משתלטת על כל חלקה טובה ולא טובה בחברה הישראלית.
העניין הוא שאין פתרון. ראו מה מתרחש בחברה הערבית - האלימות האכזרית שבה משלמים ילדים ונשים מחיר כבד היא העתיד של החברה הישראלית כולה. הופקרנו. הופקרנו כבני אדם, כאזרחים. אנחנו מחוסרי הגנה בביתנו. איש הישר בעיניו יעשה. יותר ויותר אנשים נושאים עימם אקדחים וכלי נשק קרים בעודם נוסעים בשטחי הקו הירוק ולא מעברו. התחושה היא שאין מי ששומר, והאלימות הפכה לנורמה. מילה לא במקום תסתיים בקסדה לראש.
הציפיות שלנו ממערכות החוק והאכיפה שימלאו את חובתן כלפינו, התבדו. אם יש לנו רכוש שיקר לנו ואנו מתגוררים בצפונה או בדרומה של המדינה, הרי הדרך היחידה לשמור על הנכסים היא בתשלום דמי חסות. הילדים שלנו הולכים לבתי ספר שהאלימות בהם היא מהגבוהות בחברה המערבית.
נותר רק להבליג. לתת להם לחתוך אותנו בכביש, לעקוף אותנו בתור כי ככה בא להם, להוריד ראש כשמקללים אותנו ליד ילדנו, ולצאת עם תחושת עלבון צורב. כי בסופו של דבר, עדי מזרחי או אריה גרינפלד הבאים מחכים לכם היום בכבישי ישראל. והרי כל מה שאנחנו רוצים, זה בסך הכל לחזור הביתה בשלום. הישמרו לנפשותיכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו