לפעמים ויכוחים בקבוצות הווטסאפ המשפחתיות יוצאים משליטה ומגיעים למקום שלא אליו התכוונו. מקרה כזה, שהגיע אפילו לכתב אישום בגין איומים, הסתיים לאחרונה בזיכויו של הנאשם לאחר שבית משפט השלום בחדרה קבע בין השאר כי הוא "לא צפה ברמה גבוהה של הסתברות כי דבריו יגרמו לפחד".
לפי כתב האישום, צעיר מהשרון איים לפגוע באחותו ובמשפחתה, כשבשעת לילה מאוחרת העלה לקבוצת ווטסאפ המשותפת לו, לה ולמשפחתה הודעה בכוונה להפחידם או להקניטם: "זונות, למה לא עונים, סמרטוטים... אתם המיץ של הזבל, אני אפגע בכולכם... לא לדאוג, הכל במחשבה תחילה, אני יפתח אתכם" - דברים שבגינם הודיעה התביעה המשטרתית, בדיון הראשון בביהמ"ש, כי ייתכן שתדרוש מאסר בפועל אם יורשע הנאשם בעבירה המיוחסת לו.
בתשובתו לאישום, באמצעות עו"ד אורית שלו מהסנגוריה הציבורית, הנאשם לא הכחיש שבתקופה הרלוונטית היה "ריב משפחתי" ואף הודה באמירת דברים גסים, אך טען כי מדובר בסגנון דיבור הדדי שגם הצד השני אמר כלפיו, ולכן ברור שלא היוו איום. גם אחותו העידה כי השיחה התקיימה כאשר הוא "היה בתקופה לא טובה עם עצמו", וכי חשה פחד מדבריו אך ידעה שהוא לא באמת מתכוון להם.
הנאשם, מנגד, אישר בעדותו כי הבין שהיה בדבריו איום והוא התנצל עליהם, אך מייד הסביר שכתב אותם לאחר שאחיו הוציאו נגדו צו הרחקה מאמו, דבר שעורר כעס במשפחה. בחקירתו הנגדית הדגיש כי לא ניסה להפחיד או לאיים בהודעותיו, אלא הן היו רק כדי לפרוק תסכול וכעסים.
שאלה של הקשר
משהודה בדברים, ולאחר שהמתלוננת אישרה כי אלה הפחידו אותה, טענה התביעה כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת האיומים. הסנגורית עו"ד שלו, שעמדה מאידך על הצורך לבחון את דבריו באמת מידה אובייקטיבית, טענה כי הם "אינם יותר מאשר דיבורים ערטילאיים שנאמרו מתוך תסכול, ולא היו גורמים לאף אדם סביר לפחד מאפשרות של פגיעה בו או באחרים".
בהחלטתה קבעה השופטת רקפת סגל־מוהר כי "בחינת תוכנו של האיום צריכה להיעשות בתוך ההקשר שבו הושמע. אף אם יושמע בליווי היסוד הנפשי המתאים וייקלט אצל האדם האחר, אין הכרח שיגרום בפועל לפחד או לחשש בלב האדם שקלט אותם, ולכן לא ניתן לייחס משקל מכריע לדברי המתלוננת שלפיהם דברי הנאשם גרמו לה לתחושת פחד". השופטת ציינה שגם האחות, לפי עדותה, ידעה שהנאשם לא מתכוון לדבריו וכי הם נאמרו מתוך תסכול.
כמו כן, קבעה השופטת, העובדה שהנאשם אישר בחקירתו בדיעבד כי הוא מבין שהדברים שאמר מהווים איום, "אין בה כדי לענות על הדרישה להתקיימות היסוד הנפשי של כוונה להפחיד בעת שנאמרו. לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי בעת הרלוונטית התכוון הנאשם להפחיד או להקניט את המתלוננת או את מי מאחיו האחרים, ולא צפה ברמה גבוהה של הסתברות כי דבריו יגרמו למי מהם לפחד.
"התרשמתי כי מדובר בדברים שנאמרו על ידו אגב אמירת דברים רבים נוספים - שהיו בוטים, מכוערים וגסים כשלעצמם - על רקע של כעס, עלבון ותסכול. החלטתי לזכותו מביצוע עבירת האיומים המיוחסת לו, ולו מחמת הספק", סיכמה השופטת סגל מוהר בהחלטתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו