"השאלון הקטן" חושף את הסיפורים הקטנים מאחורי הקלעים • והשבוע: עם עמיחי שלו, מחבר "וולקשטיין"

עמיחי שלו, בן 45, הוא סופר, מרצה במכללת ספיר, עורך, מבקר, מתרגם. גר בהרצליה, נשוי ואב לשני בנים. ספריו הקודמים: "ימי הפופ", "הנפשיים", "ילדה גדולה", "על החתרנות", "בדידות מזהרת". הוא ערך במשותף את האנתולוגיות "לא נשכח, נצא לרקוד" (עם נורברט קרון), "העידן הפוסט אנושי" (עם יוחאי עתריה) ו"יאללה מכות" (עם יובל אביבי).

כיצד "וולקשטיין" שונה מספריך הקודמים?
"יש לו יותר אורך נשימה, קצת התפרעתי סגנונית ולא עצרו אותי, ויש בו בניגוד לאחרים יותר ממדים רעיוניים. אני מתעסק בו באופן שבו התרבות הנאצית חלחלה להוויה הקיומית שלנו, ניבטת אלינו מתוך המדיה בדרכים שלא היינו מורגלים בהן, ומה זה עושה לתפיסה שלנו. אני חושב שיש בו גם משהו יותר אופטימי ופחות מדכא מחלק מהספרים הקודמים שלי; יותר אהבה ופחות חוסר תוחלת קיומית".

כסופר ומבקר, האם אתה רואה את העיסוקים האלה כמתנגשים או מפרים הדדית?
"הם בהחלט מפרים הדדית, כל הזמן, האחד לא יכול להתקיים בלי השני. אני חייב כל הזמן לקרוא, כמה שיותר, להמשיך ללמוד, להיפתח, להתפעל מספרות, להתאהב בה מחדש, כי אחרת הבועה שאני חי בה תלך ותתעצם, ועובדה, ככל שאני קורא יותר, זה מפעיל אותי יותר ככותב, לאו דווקא כהשראה ישירה, אלא זה משאיר את השריר הזה במוח במצב דלוק תמידית".

אתה מסכים להבחנה שהזהות הישראלית בספר מתגבשת דווקא מתוך השהות בגרמניה, שמספקת מבט חיצוני ופנימי עליה?
"גרמניה בספר היא נסיבתית. ההחלטה של שתי הדמויות לשהות שם, ובמובן מסוים להגר לשם, היא לא החלטה מושכלת".

ספרים שהשפיעו עליך.
"אני חי תחת האקסיומה שאני רוצה שכמה שיותר ספרים ישפיעו עלי, כל הזמן, אז התשובה שלי תהיה רק בנוגע לשנים האחרונות, כי בכל זאת אני כבר לא כזה צעיר. בשנים האחרונות התאהבתי בקרל אובה קנאוסגורד הנורבגי, ברוברטו בולניו הצ'יליאני ובהרבה שירה, מזלדה, דרך יונה וולך ועד קובי ביטון. אך ספר אחד משמעותי מכולם: 'היומנים' של פיליפ ק. דיק, מסע פואטי־הגותי חסר תקדים שפשוט פתח לי את המוח".

ציטוט שמדבר אליך במיוחד.
"טוני מוריסון אמרה: 'אם יש ספר שאת נורא רוצה לקרוא והוא עוד לא נכתב, אז את חייבת לכתוב אותו בעצמך'. זה מוטו שמלווה ומפעיל אותי".