"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
"חיי מדף": אמת על הקיר
הספרות היא ראי בתוך ראי, שבו גם התנועה המהירה ביותר תיקלט ותתועד
צילום: אי.פי //

"חיי מדף": אמת על הקיר

הספרות היא ראי בתוך ראי, שבו גם התנועה המהירה ביותר תיקלט ותתועד

עמר לחמנוביץחיי מדף
, עודכן

אם רוצים להציף - בפעם המי יודע כמה - את שאלת האמת בספרות, את הנאמנות למקור, למציאות, למה שאכן התרחש - דומה שיש לדמות את מעשה הכתיבה לציור. בעוד האמן הצייר מנסח את האמת המתרחשת מעברו השני של הקנבס, אף הכותב משקף את המתרחש מזוויות הראייה הייחודיות לעצמו. הוא משקף, אך לא מעתיק. הוא מתאר, אך לאו דווקא מדייק. "הדיוק והאמת לא חד הם", היטיבה להגדיר כותרת ההקדמה לקטלוג תערוכה של אנרי מאטיס משנת 1947.

"מבין ארבעים ושמונה הרישומים שבחרתי בקפדנות לתערוכה זו", כתב מאטיס בהקדמה, "יש ארבעה רישומים - דיוקנאות, אולי - שנעשו על פי הפנים שלי כפי שהן משתקפות במראה... רישומים אלה הם בעיניי תמצית ההערות שהערתי זה זמן רב בעניין אופיו של הרישום, אופי שאינו תלוי בצורות המועתקות במדויק על פי הטבע או בחיבור הפרטים המדויקים שנאספו בשקידה, אלא ברגש העמוק של האמן לנוכח העצמים שבחר, שאליהם נמשכה תשומת לבו, ושלמהותם שומה עליו לחדור" (מתוך "רשימות של צייר", אנרי מאטיס; הקיבוץ המאוחד (קו אדום), 2011).

ההתבוננות בבבואתו של אדם, כפי שזו משתקפת ממראה הניצבת מולו, היא האפשרות הזוהרת מכל להבין את המבט האמנותי בדברים. הרגש העמוק שאותו מזכיר מאטיס מתהווה כאשר פני הדברים שניצבים מולנו משנים את צורתם. אותו רגע שבו המבט הריק הופך את ההשתקפות למהות. שבו הבבואה היא לא רק העתק חיוור אלא אף ישות עצמאית, ניתנת לפירוש, שמזמנת לנו הרהור ארוך על טיבה ומשמעותה.

כמו ב"ראי בתוך ראי" של מיכאל אנדה (שהוא, למעשה, אם חושבים על כך, גם פירוש זהה לשם ספרו המפורסם של אנדה, "הסיפור שאינו נגמר") - ההתבוננות בריבוי השתקפויות עלולה להיות מסוכנת. כשנעמיק אל המראות הפנימיות (מי מאיתנו לא השתעשע בכך במעליות בבתי מלון, שכל קירותיהן מדופנים לעיתים במראות?) אנחנו עשויים לגלות צדדים נסתרים, שיערערו את התפיסה שלנו את עצמנו. כמה פעמים בחייו אדם מיישיר מבט על הגב של עצמו? והנה הוא נחשף אליו, במלוא הדרו, ולפתע אינו מכיר את האדם שאליו הוא נושא את מבטו.

הספרות, אם כך, היא אותו ראי בתוך ראי, שבו גם התנועה המהירה ביותר תיקלט ותתועד. לא ניתן להתל בה, היא כנה וישרה, ואף אם המוצג בה אינו אמת מובהקת עדיין יש בה חוכמה ו"רגש עמוק" שיש להתעכב עליהם. "כל סיאוב המוצג לפניו", כתב הנרי דיוויד תורו על הראי, "שוקע אל תוכו, מטואטא ונמחק במברשת הערפילית של השמש, במטלית האבק של האור". כמו הספרות, הדוחה את הזיוף והשקר, אף הראי "אינו משמר שום הבל פה שננשף עליו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...