"חיי מדף": לראות את טרויה מהחלון

ספר השירים החדש של נתן וסרמן נקרא "מנלאוס", כשם המלך האגדי של ספרטה. השם הזה אינו משמעותי לרבים מקוראי העברית – ולאחרים אינו אלא רק הבלחה דקה של מיתולוגיה רחוקה. אבל מנלאוס בספר אינו רמיזה - הוא בשר ודם ספרותי: מגיח מן האיליאדה ומופיע במכונית חונה בחניון; קונה דירה להלנה היפה, שוכב חולה בברונכיטיס במרפסת. הוא מת לעשן, "אֲבָל נִזְכַּר שֶׁבִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ לְהַפְסִיק, לִפְנֵי שֶׁהָלְכָה / וְגָרְרָה אַחֲרֶיהָ אֶת כָּל הָאָרֶץ כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁקָּם מְבֹהָל / בָּאֶמְצַע הַלַּיְלָה וּמוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו אֶת הַשְּׂמִכָה". מנלאוס של וסרמן חי וקיים במאה ה-21.

נתן וסרמן הוא פרופסור לאשורולוגיה – תחום מחקר העוסק בארכיאולוגיה ובתרבות מסופוטמיה העתיקה. בעת ההיא כתב האדם ביתדות, ואז קמו הערים הראשונות של האנושות, שיש בהן כדי ללמד גם על המטרופולינים של ימינו. האשורולוגים דוברים שפות שנכחדו מזמן – ובהן אכדית, שומרית ועילמית. אין להם עם מי לשוחח בשפות הללו, אלא עם עצמם. כאבן שאין לה הופכין, הם בכל זאת מתאמצים להזיזה. פעם פגשתי מורה מדרום־סודן שניסה להסביר לי איך זה לחיות במדינה שאין בה סופרים. דומה שמצוקת האשורולוגים גדולה יותר.

וסרמן מציב את המיתוס בסלון. המיתוס הוא תרופת פלא, פורמולה סודית שיש בכוחה לרפא במהירות. הוא מנכיח את הנכחד מול עינינו ונותן לו פנים וצורה. אריך פרום כתב על המיתוסים המיוצגים בחלום, בהקשר של "שפה שנשכחה" - כזו שעומדת על דל שפתנו אך אין לנו את הכלים להוציאה אל הפועל ולבטאה. המיתוס הוא הצופן שעלינו לפצח כדי להצית את ניצוץ ההיזכרות.

מנלאוס שב ממלחמת טרויה. הוא לא היה הלום קרב כמו רבים אחרים, אך "בַּלֵּילוֹת הוּא עוֹמֵד לְיַד הַמְּקַדֵּשׁ הַדּוֹרִי בְּגִבְעַת רָם, / מַקְשִׁיב אֵיךְ הַתַּנִּים צוֹעֲקִים אֵלָיו מֵאֲחוֹרֵי הַגְּדֵרוֹת, / תִּתְרַחֵק, אִידְיוֹט, לְךָ מִכָּאן, אַל תִּסְתַּכֵּן, יֵשׁ שׁוֹמְרִים, / לֹא סְתָם, בִּצְחוֹק, בּוֹא תִּתְקָרֵב, אֲנַחְנוּ כָּמוֹךְ, / גַּם אֲנַחְנוּ רְעֵבִים תָּמִיד, בּוֹרְחִים וְחוֹזְרִים".

יש והמיתוס קיים ומתקיים בשגרת היומיום, אולי זה כך בשגרתו של האשורולוג. אתה קם בבוקר ורואה את טרויה מהחלון. עוצר בתחנת דלק ופוגש את הנביא העיוור טירסיאס. נתקל באכילס על חוף הים. טעות נפוצה לסבור שהמיתוס הוא ייצוג שמבליח מן העבר. אדרבה: ייתכן שהוא מתרחש רק בעתיד. הוא פנימי, על־זמני ואל־זמני, מתרחש בממד משלו, נמצא תמיד מאחורי הווילון.

השירה והספרות הן כמו אותן תנים שצועקים מעבר לגדר. הן מפתות את האדם לחצות ולהתקרב אל הסכנה, מבטיחות צידה לדרך במסע מן "האני" אל "העצמי". האשורולוגים יודעים זאת. מתי אנחנו נדע?