מה עושה לנו העבודה? לאיזה מין אדם היא הופכת אותנו? איזה מין אנשים היינו לולא העבודה שלנו? האם יש בכלל מקום שממנו אנחנו יכולים להתבונן בעבודה שלנו "מבחוץ" ולבחון איך היא משפיעה עלינו? כלומר, האם נגזר עלינו להבין את המקום הזה, שמחוץ לעבודה, במונחים של "פנאי" - כצד התשליל של העבודה, שעדיין מוגדר ביחס אליה, כמו פריקת עול מתמשכת ממנה - או שנוכל לדמיין מקום שהוא "מחוץ לעבודה" ועדיין לא מוגדר מתוכה?
"חֶבְרָה", הכולל שלושה סיפורים, הוא ספרה השלישי של תהילה חכימי, אחרי ספר השירים "מחר נעבוד" והנובלה הגראפית "במים" (עם האמנית לירון כהן). שלושת הספרים יכולים להיקרא כחלק מהתמודדות מתמשכת עם השאלות האלה, וחילופי הז'אנר הם גם חיפוש של נימה. אם רבים מהשירים בספר הראשון היו טעונים בזעם, שלפעמים נשמע מאולץ או בלוי (ניסוחים בסגנון "אנחנו חיים על חרב הפרנסה"), סיפורי "חֶבְרָה" פחות מחפשים את ההטחות, כמו שהם מחפשים את ההתבוננות המשתאה, את המבט הזר בעבודה שנהפכה עבורנו "טבעית" מדי, כדי שיהיה אפשר לשוב ולשאול משם את השאלה הראשונית על מה שהיא עושה לנו.
לא מדובר כאן על כל סוגי העבודה, ובטח שלא על עבודת הסופרת, שייצרה את הספר הזה. לא בכדי שם הספר הוא "חברה" (ובאנגלית: Company). חכימי, מהנדסת מכונות במקצועה, מתבוננת כאן בגורלם של עובדים בחברות הגלובליות - חברות טכנולוגיה, רשתות ענק כמו מקדונלדס - המתוארות כאילו היו מכונות־ענק המעכלות אל קרביהן טורי עובדים אנונימיים, חסרי שם או זהות ייחודית, במין גרסה עכשווית לסצנת המכונה המפורסמת של צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים".
הטקסט הראשון, "אישה בחלל/חֶבְרָה", שתופס בערך חצי מהספרון הדק, עוקב אחרי עובדת אחת כזו, היושבת שעות על גבי שעות בחלל עבודה קטנטן, רכונה למסך, ישבנה מקבל את צורת הכיסא והיא קרובה להיבלע לחלוטין במלתעות המכונה. קול בלתי מזוהה ממטיר עליה שאלות, דוחק בה להחזיר לעצמה את זהותה, את האני שלה, רגע לפני שתימחק לגמרי: "אישה בחלל עבודה - השתעממת? על מה את חושבת עכשיו?", "אישה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך?", "אישה בחלל עבודה, אהבת פעם?".
השאלות המפצירות תוכפות, חוזרות במין דקלום קומפולסיבי, כאילו דופקות על דלת קובייתה של האישה. אבל לא לגמרי ברור מי הקול המנסח את השאלות האלה, מי מנסה להעיר את העובדת התאגידית מתרדמתה, להציל אותה, להחזיר לה את מודעותה העצמית.
השאלות נקראות כאילו נוסחו בעת ובעונה אחת מבחוץ, מפי הסופרת אולי, ומבפנים, מפי העובדת עצמה, מתוך פנימיותה הכמהה להשתחרר ממצור ה"אופן־ספייס". הפיצול של תודעת העובדת בין פנים/חוץ הוא מהותי כאן, כי הוא מכונן את חלל העבודה בתאגיד כמרחב שיוצר ניכור עצמי - מרחב שמחייב את האני להתפצל מעצמו, להתבונן בעצמו מבחוץ, להפוך זר לעצמו.
הביקורת הזאת, על הניכור שיוצרת העבודה במפעלים גדולים, היא מוכרת ואפילו שחוקה, וממילא לא בטוח עד כמה הרעיון הזה עדיין רלוונטי לתרבות התאגידית של ימינו, עם אתוס "המימוש העצמי" שהיא מקדמת (לכאורה). אבל למרבה המזל, חכימי אינה מסתפקת בכך, מותחת בעדינות את הפער המנכר שיוצר חלל העבודה התאגידי בתוך האני, ומשחקת בו.
עם הזמן, שומטות הקריאות המופנות ל"אישה בחלל העבודה" את הסיפא שלהן, מתקצרות ל"אישה בחלל", וכך כאילו מבלי משים, משנה הניתוק של העובדת את צורתו: הקריאות המודאגות, המפצירות בה להגיב, הופכות את קוביית ה"אופן־ספייס" הקלאוסטרופובית לחללית שמאבדת קשר עם בסיס האם, הולכת לאיבוד בחלל החיצון, ו"חלל העבודה" הקטן והדחוס הופך לתהום טורפנית שאין ממנה חזרה.
חכימי נמנעת מקטלוג פשטני של חלל העבודה כגורם לניתוק, ניוון ועקרות. ה"אישה בחלל" מוצאת בו גם מקלט, סביבה בטוחה ומוגנת, הוא בעיניה מעין אקווריום או רחם, שהיא משייטת בו, בוהה, ממאנת לצאת ממנו, מסתגרת בתוכו מפני העולם שבחוץ: "אישה בחלל, אולי בעצם עדיף לך להיות אישה בחלל עבודה מאשר סתם אישה בעולם, החלונות סגורים והדלת עם אפשרות לנעילה, מה כבר מחכה בחוץ?"
כריכת הספר (רסלינג)
הסיפור השני בקובץ, "עובדת חברה (זיכרון)", ממשיך את חקירת יחסי העבודה בניסיון להתבונן במקומות שבהם העובדים מפסיקים להיות ברגים במנגנון ומתחילים להיתקע בגלגליו. אלה המקומות שבהם העובד הזוטר מפסיק להיות קורבן של הנסיבות ושל יחסי הכוח, והופך להיות גם מְעַוֵּל - פרספקטיבה שנחוצה כדי לחלץ אותנו מתפיסה בינארית של יחסי הכוח בין עובד־תאגיד, ולזכור שהכוחנות נמצאת גם אצל העובד המתנגד.
הסיפור השלישי, "רילוקיישן", מעצב בצורה מבריקה את ההגירה שכרוכה בעבודה התאגידית, שהרילוקיישן משמש לה רק מסגרת אירונית.
הכתיבה של חכימי מוזיקלית מאוד, ורחפנית עד כדי רפרפנות. יותר מאשר העמדת עולם היא שטה בין משמעויות, ובמובן זה אפשר למקם אותה בין שירה למסה. אם להשתמש בדימויים של חכימי עצמה, זו כתיבה שיוצרת חלל יותר מאשר ממלאת חלל. הטקסט מחורר, אוורירי, מתמלא בשאלות יותר מאשר בתשובות. לכן דווקא הקטעים שבהם הטקסט "מחפש אחיזה" בעוגנים של ביקורת פוליטית־חברתית הם החלשים יותר בספר.
במיטבה, חכימי מרופפת את המשטור הפוליטי הנכון, ו"הולכת לאיבוד" אחרי המשמעויות החדשות שהיא מוצאת ביחסי העבודה. הכתיבה שלה נקראת לפעמים כתוואי של בהייה מתמשכת, שתנועתה מרומזת ודקה, ללא נרטיב סגור, ללא פאנץ' (הפרקונים בסיפור הראשון מסתיימים לפעמים באמצע המשפט, אפילו ללא נקודה).
דווקא ברפיון הזה אפשר למצוא התרסה לא פחות החלטית נגד השעבוד להישגיות, ונגד החתירה הבלתי נלאית קדימה של עולם העבודה התאגידי. מתוך כך, זו גם התנגדות לחלחול של ערכיו לנורמות הספרותיות של ימינו.
חֶבְרָה / תהילה חכימי
רסלינג, 121 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו