"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
אמת למכירה
היצמדות למשמעות הליטרלית, לפשט הכתוב, היא חיסול האפשרות לדבר על עבודת האמן
צילום: צילום: גיא פרנדיס/SBS Films // לא להביט מן החוץ. מתוך "מילים נרדפות"

אמת למכירה

היצמדות למשמעות הליטרלית, לפשט הכתוב, היא חיסול האפשרות לדבר על עבודת האמן

עמר לחמנוביץ
, עודכן

נדב לפיד מתראיין בתוכנית בוקר באחד מימות השבוע. הנושא, לכאורה, הוא סרטו "מילים נרדפות", שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין. אלא שהשאלות המופנות אליו כלל אינן עוסקות בסרטו. הן לא מתייחסות לייצוג הדמויות, לטכניקת הצילום, למיזנסצנה, לשפה, למוזיקה. הן אינן מתעניינות ביצירת האמנות השלמה, ואף לא בפרטיה.

השאלות - שלוש־ארבע במספר - עוסקות אך ורק בעובדה שהוא, כלומר הבמאי, כלומר נדב לפיד, ביקורתי כלפי מולדתו ישראל. קל להפריך את העובדה הזו. למעשה, במעין היגיון ניטשיאני, זו אינה עובדה אלא פרשנות של המראיינים – גבר ושתי נשים. אף אחד מהם לא צפה בסרטו של לפיד. "לא צפינו בו", הם מודים בפניו. מה לפיד יכול לומר להם?

לפיד חשוף ומבולבל, ואינו מנמק; הוא אינו במאי קולנוע בראיון המסוים הזה. מקצועו כאמן אינו רלוונטי באולפן שבו הוא מתארח. לכן, אין לו כלים לענות על השאלות שמוטחות בו. הוא בוהה במראיינים בעיניים כלות ומדבר על "האמת האמנותית", שהיא, לדבריו, היחידה שמניעה אותו.

הם, המראיינים, מעוניינים באמת. אמת פשוטה, ארצית, לא מורכבת. דיבור על "אמת אמנותית" אינו אלא מסך עשן מבחינתם. עבורם, האמת האמנותית לא קיימת, ואם קיימת - היא חד־ממדית. אין לה עומק. אין שום אפשרות שהיא מטאפורה. שהממשות שלה היא רק ייצוג של היבטים נפשיים. אין מצב, מבחינתם, כמי שלא צפו בסרט, שכשהגיבור מדבר על המדינה - הוא מדבר על משהו אחר.

"המשורר הוא שקרן שתמיד דובר אמת", כתב פעם הסוריאליסט ז'אן קוקטו, מחבר הרומן "הילדים הנוראים". ברומן ההוא הגיבורים הם אח ואחות, שניהם מצודדים למראה, אך בשניהם מקננת אכזריות אינסופית. והרי היופי שלהם הוא מסכה; הנערות המלהיבה אינה רק אחיזת עיניים והמוות נוכח באוויר כל העת. זהו רומן על נעורים ועל תקווה שרומז כל העת על אובדן וייאוש.

כל דיון ביצירת האמנות מחוץ ליצירה עצמה, הוא אקט שנועד לכישלון. בין שהאמנות היא תגובה, חיקוי או אופי - הכללים שבהם היא מתקיימת אינם תקפים במציאות היומיומית. שכן ביצירה דבר יכול להיות היפוכו. היצמדות למשמעות הליטרלית, לפשט הכתוב, היא חיסול האפשרות לדבר על עבודתו של האמן.

ברגע שהבחירה האמנותית נעשתה, וברגע ש"האמת האמנותית" פרצה החוצה, ניתן לעסוק בהן אך ורק בתוך הגבולות הגמישים של היצירה. כל מבט מן החוץ יהיה נגוע, שיפוטי, מקובע ואטום.

לכן זה לא מקרה שהמראיינים לא צפו בסרטו של נדב לפיד, אבל עדיין נוטלים לעצמם את הסמכות לשאול שאלות על אודותיו. הם לא צפו כי הם לא מדברים על הסרט. הם מדברים על עצמם, ואל עצמם. האמן - הוא רק תיבת תהודה. כלי ריק בעיניהם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...