"חיי מדף": רגעים של אמת

ארבעה דימויים בלבד עומדים בלב ספרו של היסטוריון האמנות הצרפתי ז'ורז' דידי־הוברמן, "דימויים למרות הכל", שראה עתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ("קו אדום") בתרגום של מיכל ספיר. אלו ארבעת תצלומי החשאי שצולמו על ידי אסירי זונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ. מדוע אלו תצלומים איקוניים? משום שהם מגשרים על התהום הפעורה בין הכחדת העדים לבין הדמיון של הצופה בהם.

התצלומים מפוזרים ואקראיים, ובכך כוחם. הם צולמו באוגוסט 1944 על ידי אסיר המכונה אלכס (אלברטוס אררה, יהודי ממוצא יווני), במהלך עבודת ההשמדה, בגובה הברך ומתוך תא הגזים, לכיוון הגופות שנערמו לשריפה. צילה של דלת התא ממסגר את הזוועה בשחור ומבקש בו בזמן להעצימה ולהרחיקה. אנחנו משוועים להקשר בזמן ובמקום כדי לפענח את שרואות עינינו. ובכל זאת הכל קיים שם, נוכח.

כמו זכר עמלק, גם זכר אושוויץ אינו נתפס בתודעה היהודית (ואף האוניברסלית) כעניין דימויי. חשבו לרגע על עמלק - האם בעיני רוחכם מתגבשת תמונה? אלו זיכרונות שחורגים מן הגוף ומן הצורה, ומתארים נקודה בלתי אפשרית של "המצב האנושי", כלשונו של אימרה קרטס. אלא שהמצב הזה חמקמק, מבלבל ומתסכל. כיוון שהוא בלתי נתפס ובלתי מדומיין, הוא מותיר אותנו באין־אונים מתמשך.

ולכן מכביר דידי־הוברמן מילים על ארבעה תצלומים בודדים. משום שהם "רגעים של אמת", כפי שחנה ארנדט כתבה במהלך משפט אייכמן. ארנדט לא התייחסה לתצלומי הזונדרקומנדו, אלא לאמת בכללותה, ולהימצאותה בפרטים יחידים, נדירים, בתוך הסבך הביורוקרטי של ההשמדה. "רגעים אלו הם למעשה כל מה שעומד לרשותנו כדי להכניס סדר בכאוס של הזוועה", כתבה, הם "מופיעים באופן בלתי צפוי, כמו נאות מדבר בישימון".

כדי שהאמת תהיה כה עוצמתית ובעלת השפעה, היא צריכה לצוץ בתוך התוהו ובוהו הגדול ביותר. רק כך נבחין בה זוהרת וייחודית, כמו אותם ארבעה תצלומים מאושוויץ. תצלומים אלה מקיימים את הקשר החשוב בין הדימוי לבין הדמיון. לא בכדי המילים דומות - הדמיון הוא המשך השרשרת המתחילה בדימוי.

כשאנחנו מביטים בענפי העצים המסוככים על גיא ההריגה שנלכדו במצלמתו הסודית של האסיר אלכס, ובתצלום אחר בעשן ובנספים, אנחנו מתחילים תהליך לא מודע. "המחשבה", כתב סארטר, "המוכנה תמיד להיתקע בחומריות של הדימוי, נמלטת בהחלקה לתוך דימוי אחר, וממנו לתוך דימוי אחר, וכן הלאה". אין לנו צורך לראות את מה שהתחולל בתוך תא הגזים עצמו, ולאחר מכן בבור האש. די לנו בעצים הללו, בנימי ענפיהם, ודי לנו בשמיים הקודרים בצהוב מונוכרומטי, ובכתמים השחורים, ובדמויות המתקבצות בתחתית התצלום. די לנו באלה, כדי לתאר לעצמנו את מה שנחסם בפני הדמיון.