"חיי מדף": רגע של חופש

והנה, לפנינו, שרבוט פרי עטו של פרנץ קפקא. הסופר מתגלה, מתוך מעמקי הארכיון ולאחר מאה שנה, ביצירה חדשה. זהו אינו הרהור במילים או פרגמנט מילולי או אפילו סיפור בן פסקה אחת. רק שרבוט. כל מה שכתב קפקא כבר נראה לעין אנושית. נבחן, תורגם, עובד וצוטט על ידי אחרים לצורות שונות ומשונות. קפקא הוא כבר לא רק הסופר הגדול של המאה (שעברה?), הוא מעיין שמימיו הצלולים משמשים במחזוריות את השותים ממנו, גם אם אינו נובע עוד.

מה בשרבוטים? אישה צעירה בכובע קוקטייל; דמות בעלת גוף רחב כצ'לו וגולגולת קטנה שמחזיקה בכף ידה דמות קטנטנה נוספת, מיניאטורה; מיטה סתורת מצעים וחצי גוף אנושי מגיח מתוכה, שוכב־יושב, ומתחת למיטה סיר לילה ונעלי בית; שחף עקום־צוואר דואה בחלל; דמויות נשיות נעות במרחב ריק, העקבים לרגליהן וכתם דיו שמדמה שמלת נוצות מעידים בבירור על מגדרן.

קפקא החל לרשום בשנתו הראשונה באוניברסיטה, ב־1901, ומאז, ככל הנראה, המשיך לשרבט ולאייר דיוקנאות של אנשים שפגש, ולחלופין פורטרטים מפוזרים שלו עצמו. הקו שלו חופשי, מתגרה, בין הדמויות מרחף הדהוד של דבר־מה נוסף - רוח רפאים של דמות אחרת או תנועה מהירה של דיו, כטעות בכוונה תחילה, נתונה לפרשנות.

הרישום, העיד פעם דיוויד הוקני, הוא כמו משחק שחמט: המוח שלך אץ קדימה, אל המהלכים שלבסוף תעשה. במובן זה הרישום והטקסט הקפקאי אינם שונים זה מזה. שניהם מכוונים אל מהלכים שטרם נעשו, שייתכן שייעשו עוד רגע קט (וייתכן שלא) ותלויים לא פעם בשורש כף היד. ועוד: כמעט תמיד הם יציגו נמען מטושטש. על "הגלויות" הספרותיות של קפקא לעולם תיכתב כתובת שגויה, גורלן הוא לנדוד בין הימים והיבשות. יחסיו עם הקוראים אינו של הבנה והזדהות, אלא של שתיקה וניכור. הוא לוכד אותם בתעייה.

רמז קלוש לתעייה הזו (והרי בקלישות טמונה עוצמה אדירה אצל קפקא) ניתן לראות באחד הפרגמנטים שנמצאו בעיזבונו של קפקא, וראו אור בקובץ "היונה שעל הגג" (עם עובד, פרוזה אחרת, 2007, מגרמנית: אילנה המרמן). זהו קטע קטן בשם "יצירתי", בן שורה וחצי בלבד: "יצירתי. קדימה! בוא בדרך הנה! תן לי דין וחשבון. דרוש ממני דין וחשבון. שפוט! הרוג!". כלפי מי מדבר הסופר? כלפי הקורא? כלפי עצמו? כלפי היצירה?

קפקא כותב אל החופש. אל הרגע שאחרי השפיטה, אחרי העונש, ובמשתמע גם אחרי המוות. הכתיבה היתה עבורו חרך אור, הזולג במתינות מבין סורגי תא בית הסוהר. זוהי יצירתו. רגע של חופש. עתה גם אימת הדין אינה יכולה לו.