"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חיי מדף": רגע של חופש

הרישום והטקסט הקפקאי אינם שונים זה מזה. שניהם מכוונים אל מהלכים שטרם נעשו

,עודכן
צילום: ארכיון מקס ברוד, הספריה הלאומית // אחד הרישומים של פרנץ קפקא

והנה, לפנינו, שרבוט פרי עטו של פרנץ קפקא. הסופר מתגלה, מתוך מעמקי הארכיון ולאחר מאה שנה, ביצירה חדשה. זהו אינו הרהור במילים או פרגמנט מילולי או אפילו סיפור בן פסקה אחת. רק שרבוט. כל מה שכתב קפקא כבר נראה לעין אנושית. נבחן, תורגם, עובד וצוטט על ידי אחרים לצורות שונות ומשונות. קפקא הוא כבר לא רק הסופר הגדול של המאה (שעברה?), הוא מעיין שמימיו הצלולים משמשים במחזוריות את השותים ממנו, גם אם אינו נובע עוד.

מה בשרבוטים? אישה צעירה בכובע קוקטייל; דמות בעלת גוף רחב כצ'לו וגולגולת קטנה שמחזיקה בכף ידה דמות קטנטנה נוספת, מיניאטורה; מיטה סתורת מצעים וחצי גוף אנושי מגיח מתוכה, שוכב־יושב, ומתחת למיטה סיר לילה ונעלי בית; שחף עקום־צוואר דואה בחלל; דמויות נשיות נעות במרחב ריק, העקבים לרגליהן וכתם דיו שמדמה שמלת נוצות מעידים בבירור על מגדרן.

קפקא החל לרשום בשנתו הראשונה באוניברסיטה, ב־1901, ומאז, ככל הנראה, המשיך לשרבט ולאייר דיוקנאות של אנשים שפגש, ולחלופין פורטרטים מפוזרים שלו עצמו. הקו שלו חופשי, מתגרה, בין הדמויות מרחף הדהוד של דבר־מה נוסף - רוח רפאים של דמות אחרת או תנועה מהירה של דיו, כטעות בכוונה תחילה, נתונה לפרשנות.

הרישום, העיד פעם דיוויד הוקני, הוא כמו משחק שחמט: המוח שלך אץ קדימה, אל המהלכים שלבסוף תעשה. במובן זה הרישום והטקסט הקפקאי אינם שונים זה מזה. שניהם מכוונים אל מהלכים שטרם נעשו, שייתכן שייעשו עוד רגע קט (וייתכן שלא) ותלויים לא פעם בשורש כף היד. ועוד: כמעט תמיד הם יציגו נמען מטושטש. על "הגלויות" הספרותיות של קפקא לעולם תיכתב כתובת שגויה, גורלן הוא לנדוד בין הימים והיבשות. יחסיו עם הקוראים אינו של הבנה והזדהות, אלא של שתיקה וניכור. הוא לוכד אותם בתעייה.

רמז קלוש לתעייה הזו (והרי בקלישות טמונה עוצמה אדירה אצל קפקא) ניתן לראות באחד הפרגמנטים שנמצאו בעיזבונו של קפקא, וראו אור בקובץ "היונה שעל הגג" (עם עובד, פרוזה אחרת, 2007, מגרמנית: אילנה המרמן). זהו קטע קטן בשם "יצירתי", בן שורה וחצי בלבד: "יצירתי. קדימה! בוא בדרך הנה! תן לי דין וחשבון. דרוש ממני דין וחשבון. שפוט! הרוג!". כלפי מי מדבר הסופר? כלפי הקורא? כלפי עצמו? כלפי היצירה?

קפקא כותב אל החופש. אל הרגע שאחרי השפיטה, אחרי העונש, ובמשתמע גם אחרי המוות. הכתיבה היתה עבורו חרך אור, הזולג במתינות מבין סורגי תא בית הסוהר. זוהי יצירתו. רגע של חופש. עתה גם אימת הדין אינה יכולה לו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר