"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
"חיי מדף": פגישה לאין קץ
ספרים ששכחנו מקיומם נאמנים לזמן חלום, נמדדים לעומק ולא לאורך ואינם נאמנים לתוחלת חיים
צילום: GettyImages // יריד הספרים בפרנקפורט, 2017

"חיי מדף": פגישה לאין קץ

ספרים ששכחנו מקיומם נאמנים לזמן חלום, נמדדים לעומק ולא לאורך ואינם נאמנים לתוחלת חיים

עמר לחמנוביץחיי מדף
, עודכן

ערב של סוף אוגוסט באכסניה בדרום. כוננית עמוסה ניצבת בחלל קבלת האורחים, ספרים שנשלחו לכאן כתרומה או שנותרו מאחור כאבן קטנטנה ברוג'ום של מטיילים - "מדרגות הברזל" של סימנון, "מטה אהרן" מאת ד"ה לורנס, "אהבותיי הראשונות" של הסופר הצ'כי־יהודי איוון קאלימה ו"כמו אבלאר, כמו אלואיז" לאברהם הפנר. לצידם גם ספרי שעשוע והסחת דעת, חוברות הדרכה, מהדורות ישנות שנכחדו מן הזיכרון והופעתם פה, במלבושי כריכתם המקורית ובתפאורת האכסניה הצנועה, נוגעת ללב.

זו ערימה של קצוות, מסקרנת, מעוררת כמיהה לקצב אחר של צריכת ספרות. לרגע האוסף המקרי שהתגלגל ללב המדבר פותח צוהר להרהור, מייתר את השביל המוכר לנו לספרים ולקריאה. חשבנו שהשביל הוא כורח מציאות, ניווטו אותנו אליו, כמעט נמחתה מזיכרוננו הדרך האחרת; ספרים ששכחנו מקיומם מלמדים דבר־מה על חיי המדף במובנם המקורי - נאמנים לזמן חלום, נמדדים לעומק ולא לאורך, אינם תחומים לתוחלת חיים אנושית אלא מרחפים, נדחפים על ידי כוח עליון, בתודעה על־זמנית.

קשה להניח את האצבע על הרגע שבו העולם המסחרי, כוח השוק במובנו הברוטלי, פגע ביתרון של הספרות. קשה אף להבין מתי הפכה הספרות לעומדת בתור בבית התמחוי של הנרטיב, קבצנית המתבטלת בפני הזמן החולף, חשופה לפגעיו. והרי היא משוחררת מן הכבלים הללו: לעולם אינה נותרת מאחור, וגם כשהיא נשכחת היא תמיד נוכחת, במקום כלשהו, בתודעה כלשהי, בעיני עצמה. קיימת. הקיימות היא אולי הסוד הנצחי של הטקסט; גם הספרים שהוחרמו, שבוזו, שהועלו על המוקד, עוד קיימים ושרירים לפנינו.

הספרות, אמר פעם עזרא פאונד, היא חדשות שנשארות חדשות (News that stays News). זה סוד גלוי שנגלה לנו שוב ושוב בספרים מן העבר, טקסט שקראנו פעם ונצרב בנו אך היטשטש תחת ערימת הזיכרון שכבר חרגה מממדיה. הצלקת, כפי שאנחנו מכירים אותה על גופנו, אינה רק סימן ויזואלי המזכיר טראומה קדומה, אלא גם מושא תשוקה וגעגוע, קו חרוט בעור שנלחם בעוז בשכחה. היא משלבת בתוכה ריפוי אך אינה מעלימה לחלוטין את הכאב.

ספרים הם צלקת. הרקמות מתאחות לאחר קריאה אבל בכל זאת נותרות בצורתן השונה. הצלקת תצוץ גם אם נכסה אותה בשכבה עבה של איפור. לפתע ספר אהוב מופיע מולך בנקודת זמן ומקום מפתיעה; עוצמת המפגש עשויה לטלטל ולהזכיר נשכחות. מכאן כוחם ומכאן שרידותם של הספרים: עדות שאינה מתייחסת למשהו שקרה, אלא מספרת על מה שקורה, ואף עתיד להיות. גם אם נפנה להם עורף הם יראו לנו את פניהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...