כבר לא גולם

הטקסט הספרותי בוקע מתוך הדימוי הבודד, מתוך מראה מסוים, מדויק, שנחרת בזיכרון וממאן לדלג ממנו הלאה. לא פעם זו התרחשות שעולה בדמיון, מחזה שלא קרה אלא נרקם בחלום, בהזיה, בהפניית המבט הבלתי רצונית, אך קווי המתאר שלו ברורים כאילו התקיימו מניה וביה בחיי הכותב. הגרעין המוביל להבקעה הוא לנצח תמונה, תצלום, מבט שלכד דבר מה ומסרב להרפות ממנו.

רגע פקיעת המשפט הראשון הוא הגלגול בכבודו ובעצמו: הרי לנו מטמורפוזה, מן הגולם שמספק לנו מראה עיניים - אל הפרפר שהוא הכתיבה ונתיביה הלא צפויים. אך שלא כמו במיתולוגיה היוונית, שינוי הצורה אינו תלוי בשיקוי פלאים, אלא מופיע לאחר מאמץ אנושי להשתחרר מאותו כישוף ויזואלי.

זהו הסכם שבשתיקה. לא ניתן לצלול אל המילים ללא הרוח הגבית של הממשות. העין מקדימה את המחשבה, שאוחזת בעקב רגלה, מסתייעת בה כדי להיחלץ אל אוויר העולם.

ברומן הקודר "תוגת ההתנגדות" מאת הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי, מתאר המספר את כוחה המיסטי של התמונה, המסרבת להיעלם מן התודעה עד שתטופל ותזכה ליחס, לחקירה, להתמודדות. ברומן זה הדימוי הראשוני שטורף את הקלפים הוא גופה חנוטה של לווייתן, והמקום הוא עיירה פרובינציאלית, בימי הסיאוב והניוון של סוף הקומוניזם. "במשך שעות רבות", נכתב שם על שוטה העיירה, "אם כי למעשה לא היה אפשר לאמוד את הזמן, לא בדקות וגם לא במאות שנים, רק נשא עימו אותה תמונה בלתי נסבלת, ותוך כדי כך לא היה מודע כלל וכלל למצוקה שהוא מתייסר בה, כה שקוע היה בתמונה הזאת, שלא היה יכול עוד לדעת מה חזק יותר, הכבלים שבהם נכבל או לחץ הקיבעון המעוות אשר בו דבק בכבליו" (מהונגרית: רמי סערי; בבל, 2016).

השינוי המיוחל שמוביל את הספרות אינו מובטח. על הכותב להמתין לרגע הנכון. זיכרון של אדם אהוב, של טראומה חד־פעמית, של קנאה, של תשוקה, של ייאוש - אלה מקדימים את הטקסט בהתרחשות שיש לה קיום פיזי. אלא שקיום זה לא תמיד נגיש; יש ויקדים הכותב לעסוק בו, והפזיזות תחבל בהשפעתו. כמו הפער בין מהירות האור והקול, עלינו לאחד את המופע בתודעתנו לפני שנעכל את משמעותו.

הקולנוע הוא כמדומה חדר החושך של הספרות. מתוך התשלילים של דימוייו נוצרת הכתיבה. זה ניכר גם בשילוב שבין פס הקול של הסרט לבין ההתרחשות המתהווה על האקרן. המוזיקה והתמונה מתחברים לכדי הרהור, לכדי משפט, לכדי מילה. כמאמר פרויד, הציביליזציה החלה בפעם הראשונה שהאדם הטיל לאוויר מילה במקום אבן. משימתו של הכותב היא לדאוג למעופה התמידי, לטווח הביטחון שלה מן הקרקע.