"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
כבר לא גולם
לא ניתן לצלול אל המילים ללא הרוח הגבית של הממשות, שכן העין מקדימה את המחשבה
מתוך "המבט של אודיסאוס" (1995)

כבר לא גולם

לא ניתן לצלול אל המילים ללא הרוח הגבית של הממשות, שכן העין מקדימה את המחשבה

עמר לחמנוביץ
, עודכן

הטקסט הספרותי בוקע מתוך הדימוי הבודד, מתוך מראה מסוים, מדויק, שנחרת בזיכרון וממאן לדלג ממנו הלאה. לא פעם זו התרחשות שעולה בדמיון, מחזה שלא קרה אלא נרקם בחלום, בהזיה, בהפניית המבט הבלתי רצונית, אך קווי המתאר שלו ברורים כאילו התקיימו מניה וביה בחיי הכותב. הגרעין המוביל להבקעה הוא לנצח תמונה, תצלום, מבט שלכד דבר מה ומסרב להרפות ממנו.

רגע פקיעת המשפט הראשון הוא הגלגול בכבודו ובעצמו: הרי לנו מטמורפוזה, מן הגולם שמספק לנו מראה עיניים - אל הפרפר שהוא הכתיבה ונתיביה הלא צפויים. אך שלא כמו במיתולוגיה היוונית, שינוי הצורה אינו תלוי בשיקוי פלאים, אלא מופיע לאחר מאמץ אנושי להשתחרר מאותו כישוף ויזואלי.

זהו הסכם שבשתיקה. לא ניתן לצלול אל המילים ללא הרוח הגבית של הממשות. העין מקדימה את המחשבה, שאוחזת בעקב רגלה, מסתייעת בה כדי להיחלץ אל אוויר העולם.

ברומן הקודר "תוגת ההתנגדות" מאת הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי, מתאר המספר את כוחה המיסטי של התמונה, המסרבת להיעלם מן התודעה עד שתטופל ותזכה ליחס, לחקירה, להתמודדות. ברומן זה הדימוי הראשוני שטורף את הקלפים הוא גופה חנוטה של לווייתן, והמקום הוא עיירה פרובינציאלית, בימי הסיאוב והניוון של סוף הקומוניזם. "במשך שעות רבות", נכתב שם על שוטה העיירה, "אם כי למעשה לא היה אפשר לאמוד את הזמן, לא בדקות וגם לא במאות שנים, רק נשא עימו אותה תמונה בלתי נסבלת, ותוך כדי כך לא היה מודע כלל וכלל למצוקה שהוא מתייסר בה, כה שקוע היה בתמונה הזאת, שלא היה יכול עוד לדעת מה חזק יותר, הכבלים שבהם נכבל או לחץ הקיבעון המעוות אשר בו דבק בכבליו" (מהונגרית: רמי סערי; בבל, 2016).

השינוי המיוחל שמוביל את הספרות אינו מובטח. על הכותב להמתין לרגע הנכון. זיכרון של אדם אהוב, של טראומה חד־פעמית, של קנאה, של תשוקה, של ייאוש - אלה מקדימים את הטקסט בהתרחשות שיש לה קיום פיזי. אלא שקיום זה לא תמיד נגיש; יש ויקדים הכותב לעסוק בו, והפזיזות תחבל בהשפעתו. כמו הפער בין מהירות האור והקול, עלינו לאחד את המופע בתודעתנו לפני שנעכל את משמעותו.

הקולנוע הוא כמדומה חדר החושך של הספרות. מתוך התשלילים של דימוייו נוצרת הכתיבה. זה ניכר גם בשילוב שבין פס הקול של הסרט לבין ההתרחשות המתהווה על האקרן. המוזיקה והתמונה מתחברים לכדי הרהור, לכדי משפט, לכדי מילה. כמאמר פרויד, הציביליזציה החלה בפעם הראשונה שהאדם הטיל לאוויר מילה במקום אבן. משימתו של הכותב היא לדאוג למעופה התמידי, לטווח הביטחון שלה מן הקרקע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...