חיי מדף: בשולי הדברים

שיטוט בסופרמרקט, ישיבה ברכבת, הליכה אל אופק המסדרון בטרמינל שדה התעופה - כל אלה מזמנים לנו לעיתים מבט משתהה על החפצים והדברים הסובבים אותנו. זו עשויה להיות כוס קפה מקרטון הנמזגת באיטיות מן המכונה, ספה בחדר המתנה שחיפוי הפלסטיק שלה נדבק לעור חשוף, מטבע אחד סורר שנפל ליד פח אשפה, או כובע גרב על ראשו של עובר אורח.

החומרים הללו, אותם מרכיבים נעלמים של החיים עצמם, מפרנסים יוצרים וכותבים רבים. אמנם, יש במצב הזה סכנה חמורה של עידון השולי, האגבי והבנאלי לכדי משמעות חדשה, מופרזת ומופרכת. ובכל זאת, קשה ואולי אף אסור להתעלם מן הקסם הטמון מניה וביה בחומרים הפרוזאיים הללו, שניתן לדמותם לפיגומים שעליהם חזקה על כל אמן להתהלך. שכן אם נדמה את ה"משמעות" לקירות בחדר ריק, הרי האוויר הדחוס ביניהם, שמעניק למשמעות את הווייתה, הוא אותו מובן מאליו שאיש אינו טורח להתעמק בו.

ברומן הקצר "בשולי הנוחות" (שראה אור זה עתה בעברית בהוצאת כתר בתרגומה של עינת קופר), משרטטת הסופרת היפנית סייקה מורטה את דמותה של קייקו, אישה שמתקשה בצעירותה לנהל יחסים תקינים עם סביבתה. בגיל 18 מתחילה קייקו לעבוד בחנות נוחות ומוצאת בעבודה בחנות מזור לכאביה הנפשיים - עד שהיא נותרת בה במשך שנים ארוכות, למורת רוחה של משפחתה.

הספר נפתח בתיאור הצלילים השגורים, היומיומיים, שנשמעים במהלך בוקר עבודה בחנות הנוחות: שליפת בקבוק פלסטיק ממכונת המשקאות; רשרוש שקיות הנייר המיועדות לכיכרות הלחם וטפיפות נעלי העקב של לקוחה אקראית. רק לאחר מכן סובב הקליידוסקופ ואנחנו מזהים את חייה של קייקו בהקשרים ובמצבים שונים, ומבינים אט־אט מדוע היא חשה בטוחה דווקא בקפסולה הצרכנית הזו.

הצורך "לתקן את עצמי", שחשה קייקו, מעיד על המתח הבסיסי שבין רקע לעיקר. כי כאשר הדברים הדוממים, הניצבים, שכל תכליתם היא למלא צורך רגעי ולעולם לא יותר מכך - הופכים לכאלו שיש להתעכב על היותם, מתעוררת עימם גם התנגדות אנושית. זוהי סלידה מיידית מכל מה שנועד לשימוש ולניצול: אובייקט חד־ממדי שאין ולא יכול להיות לו שאר רוח.

אלא שהתבוננות בלתי שיפוטית אינה תלויה באובייקט, אלא בסובייקט. האדם, האמן, הכותב - אלה מפיחים משמעות במה שלא ניתן להפיח בו דבר. מתוך הסתמיות והשימושיות - תיווצר המהות והרוחניות. כתב כך ז'ורז' פרק בספרו "הדברים", על בני הזוג סילבי וז'רום: "לפעמים ידמה בעיניהם שאפשר שחיים שלמים יזרמו בלא צרימה בין הקירות האלה המכוסים ספרים, בין החפצים האלה המבויתים באורח כה מושלם, עד שלבסוף יאמינו כי מאז ומעולם לא נועדו אלא לשימושם שלהם, בין הדברים היפים והפשוטים האלה, המתוקים, המוארים".