חיי מדף: רשימה פתוחה

שנה אזרחית עומדת לפני סיום, עשור חדש בפתח, ומתוך אילוץ פבלובי גם יצירות האמנות מסתדרות במגירות של סיכומים ורשימות. זהו הכרח שיווקי, מכוח התמד של עולם המחפש קִטלוּגים, סיווגים ואִמלוקים. האם הכתרת עשרת או מאת הספרים של העשור החולף תייצר מצע שממנו יצמחו בוודאות הקלאסיקות של העתיד הרחוק? ספק כבד. אבל המעשה עונה על צורך אנושי עכשווי: לקרוא את הכותרת והשורה האחרונה בפסק הדין. האמצע, אותו פולמוס משפטי שהוא לב היצירה, אינו עניין להמונים.

מה כה ילדותי ברשימות הסיכום? לא חלילה דעתם של המבקרים והמדרגים, אלא השכנוע העצמי של הקורא אותן, כאילו יסייעו לו ביחסים השבריריים כל כך מול יצירת האמנות. אותם לא ניתן לדרג, לנבא ולשערך. יש הרואים בחיבור זה עניין מיסטי, כוכבים שמסתדרים, תזוזה טקטונית ששורשיה בחוויות ובמטעני העבר שהקורא מביא עימו אל הטקסט.

כתבה על כך, בצלילות מהפנטת, שולמית הראבן, במסתה מ־1987 "היש קורא בקהל?": "ואם כן, איזה חוט של פרטיות, של התייחדות, משוך מלכתחילה על כל נושא הכתיבה והקריאה; יותר מכך, אפילו שייכות, ואפשר לומר בלב שקט שמיטב הספר הוא היותו מעצם טבעו מנוגד ניגוד קוטבי למה שקורין 'הפקה', בוודאי הפקה 'גדולה' ומנכרת. הוא הדבר הקרוב ביותר לשיחה שקטה מאוד, בלי הרמת קול, גם כאשר הוא טעון מטען של השפעה עזה. בשל כל הדברים האלה, מחייבת הקריאה האזנה קשובה עד־מאד, דרוכה, שלא להחמיץ אף גוון, אשר עשוי להסתבר כעיקר גדול. ספר אינו צריך לצעוק ולהחריש אוזניים. מאמץ ההאזנה הוא של הקורא. האזנה כזאת היא בבחינת מאמץ שלא כל אדם רוצה בו, או מסוגל לו; וכבר אמר סמואל ג'ונסון ש'אנשים אינם קוראים מרצון אם יש להם משהו אחר לעשות'" (מתוך "משיח או כנסת: מסות ומאמרים", בהוצאת דביר, תשמ"ז, 1987).

לא דרושים לנו הלמות תופים של ספרים נבחרים, או מצעד הכתרה שלמעט רעש ואחיזת עיניים אינו נושא עימו תועלת ממשית; דרושה לנו לחישה, דיבור מדוד, דרוך, מדויק - שיש מי שמאזין לו. זוהי קריאה לפעולה עדינה, למתן הזדמנות: אל תצטמצמו לרשימות אלא נסו לייצר מגע תועה, אזרו אומץ והיכנסו למבוך, הטו אוזן לעבר הפוליפוניה הספרותית ועשו מאמץ לבודד ולהאזין לאמת בודדת, "בבחינת מאמץ שלא כל אדם רוצה בו".

בעולם החדש, לא עולמו של סמואל ג'ונסון בן העניים המשכיל מהמאה ה־18, לאנשים תמיד "יש מה לעשות". אבל רגלי הספרות אינן נטועות בעולם המעשה. ולכן גם עתה היא חיה ונוכחת, ויש בכוחה לשנות הלכי רוח ומחשבה