הֵדֵי הפולמוס על "מדינת הלכה" טרם שככו, ודומה שעוד נכון להם עתיד מבטיח והם יככבו גם במערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה. אכן, מעבר לקלישאות החבוטות ולדברי ההבל (ולא אחת הבּוּרוּת) שנשמעים תדיר בעניין זה, דומה שהגיעה השעה לתת את הדעת לסוגיה זו, בכובד הראש ושיקול הדעת הנדרשים.
ברובד ההיסטורי, ראוי להזכיר לכל המתכחשים באחרונה לחזונה של "המדינה היהודית" שהתנועה הציונית חרתה אותו על דגלה, וביטוי מפורש ניתן לו במגילת העצמאות של מדינת ישראל (שבו הופיע רק המונח "מדינה יהודית" ואילו המילה "דמוקרטיה" הודרה ממנה לחלוטין) ובחוקי היסוד שלה.
לא למותר להזכיר שגם ראשוני חברת "המשפט העברי", בתקופת טרום מדינה, היו ציונים נלהבים שלא ראו זיקה הכרחית בין שמירת מצוות לבין דבקות במשפט הלאומי של העם היהודי וביסוס משפטה של מדינת ישראל על עקרונותיו.
ברובד המהותי והעקרוני, ראוי לומר שכל המעלים על נס את המשפט העברי וערכיו, ובהם נשיאי בית המשפט העליון ושופטיו לדורותיהם, דוגמת השופטים אגרנט, זילברג, חיים כהן, לנדוי ואחרים, לא התכוונו כלל ועיקר, לאותו מסע הפחדה של דמגוגים בימינו. הם לא ביקשו לחדש חלילה וחס את ארבע מיתות בית דין או ליישם את דיני העונשין שבתורה, ככתבם וכלשונם. ואין צריך לומר שבעיניהם, בשונה מבן־גוריון (שדבק בתנ"ך אך הפליג ממנו היישר עד הפלמ"ח, נתן זך ויונה וולך), המשמעות הרחבה והאמיתית של "מורשת ישראל" והמשפט העברי כוללת לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את כל אוצרות התורה שעל פה, על אלפי הפירושים והחידושים - וכן, גם המחלוקות - שנערמו עליה במשך דורות, ומהווים חלק בלתי נפרד הימנה.
בשני הכרכים שלפנינו, על כמעט אלף עמודיהם, מדגים שוב פרופ' נחום רקובר את כוחם הגדול של עקרונות המשפט העברי - לאו דווקא כל פרטיו - והצורך בהטמעתם במשפט מדינת ישראל.
כותרת המשנה של הספר - "צדק ומשפט, יושר ורחמים", מבטאת היטב עקרונות אלה, לצד עקרונות יסוד דוגמת "לפנים משורת הדין", "ועשיתָ הישר והטוב", ואחרים, שהיו לחלק בלתי נפרד מהדנ"א והגנום היהודי לדורותיו.
פרופ' נחום רקובר, חתן פרס ישראל ומן העושים והמעַשִים הגדולים בתחום המשפט העברי, זה יותר מיובל שנים(!) מביא את המעיין בסוד שיחו של המשפט העברי. בלשון בהירה, שווה לכל נפש, גם למי שאינו אמון על לימוד או קריאת מקורות רבניים, הוא מוביל את הקורא בשבילי עולמו המופלא של המשפט העברי.
הסוגיות שרקובר דן בהן אקטואליות מתמיד: כבוד האדם בכלל וכבוד האישה בפרט; היחס לאלימות פיזית, נפשית ומילולית, לרבות ביוש (שיימינג); לשון הרע והגנת הפרטיות; ההגנה על הסביבה וצער בעלי חיים; שיבוט גנטי וסדרי חברה ומנהל; יחסי עובד ומעביד; סמכות שופט לחרוג מדיני הראיות; עד מדינה; תקנת השבים; זכות השימוע ועוד כהנה וכהנה.
לדעת פרופ' רקובר, ייחודו של המשפט העברי הוא בהסדרה צודקת של מערכת היחסים בין בני האדם, לא רק בהסדרה פורמלית שלהם, וזאת תוך התמודדות עם מציאות מתחדשת והתחשבות בנסיבותיו המיוחדות של האדם.
למפקפקים ביכולת לצקת את האוצרות הטובים שביינו הישן של המשפט העברי בקנקנו המתחדש של המשפט הישראלי, ייאמֵר בלשון השופט משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון: "המשפט הישראלי החילוני הוא משפט ללא שורשים היסטוריים משלו - בחינת אדם ללא צל. הוא מורכב מרבדים שונים, ולכל אחד מאלה מקורות היסטוריים משלו. אבל ההיסטוריה אינה שלנו, ויש משהו מלאכותי מאוד ואף מעורר רחמים בניסיונות המשפטנים שלנו להעלות פרטי פרטים מן ההיסטוריה המשפטית האנגלית מלפני דורות, על מנת שאלה יספקו לנו פתרונות לצורכי מדינת ישראל של היום. זו הבעיה הגדולה של המשפט הישראלי המודרני ורבים מאיתנו - אף מן החילונים שבינינו - כואבים את הכאב על כך שעד כה לא נמצאה דרך הסינתזה בין המשפט העברי כנכס תרבותנו הלאומית לבין דרישותיה של חברה מודרנית כשלנו".
חיבורו החדש והעשיר של פרופ' רקובר מצביע על הדרך הראויה ליצירת סינתזה ברוכה זו, בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל, ערכי צדק ומשפט. יש לקוות שיימצאו רבים שיבחרו ללכת בה.
סודו של המשפט העברי / נחום רקובר
ספריית המשפט העברי, 976 עמ'
