חשבתם פעם איך אחרי אלפי שנים פרועות שרדו והגיעו אלינו ספרים, חלקם בשלמותם, ועוד כאלה שראו אור זמן רב לפני המצאת הדפוס? נראה שלעולם לא אפסיק לתמוה על זה, ובוודאי כשמדובר בספרים שאינם ספרי קודש.
הספר הנוכחי הוא תרגום של אחד הניסים האלה, ומחברו, לוקיוס אנייאוס סנקה (Seneca), שחי משנת 4 לפנה"ס בערך עד 65 לספירה - היה אחת הדמויות המרכזיות והמגוונות בספרות, בהגות ובפוליטיקה הרומית. הוא היה החונך ואחר כך היועץ הקרוב של הקיסר הפרנואיד נֶרוֹ (הידוע בעברית כ"נירון"), ומתוך כתביו - ואחרי אלפיים שנות חתחתים ועיקולים - הגיעו לידינו לא פחות מעשר טרגדיות (שתיים מהן מיוחסות לו כנראה בטעות).
הטרגדיות של סנקה (בדיוק מפסגות הדרמה העולמית), נוטפות דם ועוצמת רגשות משולחת רסן. הן למעשה עומדות בניגוד גמור לחיבורים הפילוסופיים של סנקה, שמאופיינים באיפוק ומיתון, ושייכים לאסכולה הסטואית.
בין אותם חיבורים פילוסופיים ניתן למצוא גם את הספר שלפנינו, שנקרא בלטינית "Epistulae Morales ad Lucilium" - מכתבי מוסר אל לוקיליוס. מדובר באסופה של 124 מכתבים, שסנקה שלח אל חברו לוקיליוס, הנציב הרומי של סיציליה. עד כמה שידוע, אלה מכתבים בכיוון אחד: לא ידוע אם לוקיליוס הגיב למכתבים; ואולי הם בכלל פיקציה ספרותית. מכל מקום, סביר להניח שלא: ייתכן שסנקה נזקק - כמו לא מעט אנשי רוח - רק לאוזן קשבת, לא למענה לשון.
כל המכתבים מתחילים בנוסחה השגורה Seneca Lucilio suo salute - סנקה מברך לשלום את לוקיליוס (המתרגמת דבורה גילולה בוחרת ב"סנקה ללוקיליוס ברכות"), ומסתיימים בברכה השגורה Vale, להתראות (מילולית "חזק", כמו ב"חזק ואמץ". גילולה מתרגמת "היה בטוב").
התוכן של המכתבים הוא תמצית החשיבה הסטואית. מהי סטואיות? לפי אסכולה זאת, האושר הוא "לחיות בהרמוניה עם הטבע", והנתיב לאושר הוא לקבל את הרגע כמו שהוא, ולא לתת לתשוקה, להנאה או לפחד מכאב להשתלט עלינו. הדרך להשיג זאת היא שימוש בשכל, בין השאר כדי להבין את העולם, הפיזי, עולם הטבע, שאיתו רצוי "לחיות בהרמוניה". בנוסף, המידה הטובה היא הטוב היחיד, והיא לבדה מספיקה לאושר. לכן החכם עמיד בפני פגעי הגורל, והופך ל"סטואי".
הסטואיות, כמו כמעט כל תורות המוסר עד העת החדשה, לא שכנה לה בעולם התיאוריה בלבד. הרעיון היה ממש לחיות, ביומיום, לפי התיאוריה. למי שמורגל בעולם ההגות המודרנית, שנסה כל עוד רוחה בה מכל מה שמדיף יישום בפועל של רעיון, הקריאה במכתבי סנקה עלולה להיות חוויה לא נוחה, ואפילו דידקטית וטרחנית. התחושה מתגברת שבעתיים כשיודעים שמדובר בהרהורים של גמלאי שבע, כמעט זחוח, שלא חווה מעולם מחסור, והיה אישיות פוליטית מרכזית, עם כמה סודות בצבע דם בכיסו.
כשמשתדלים להבקיע מעבר לגדר הענקית של הזמן והמקום שלנו, אנחנו מוצאים שהראש של הגמלאי סנקה עופף לו לא מעט פעמים בברק, בשנינות ובארסיות כדבעי - להמוני מקומות ותחומים: על תחלואי נפש, על לימוד חוכמה בזקנה, על התאבדות, על שכרות, על היסקי הבל, על עושר ועל עוני, על עצות לחיי שלווה, על חיים בהתאם לטבע ועל מקומה של פילוסופיה בחיי אדם.
הנה דוגמה יפה, שיאה גם לתקופתנו, שבה טבחים הם גיבורי תרבות:
"אין לך עילה לשבח את עצמך אם בזת למיטות זהב וכלים מעוטרים באבנים יקרות, כי מה הגדולה בבוז למה שמיותר? תשתבח לכשתבוז למה שהכרחי. לא דבר גדול אתה עושה אם אתה יכול לחיות בלי הדר מלכות, אם אינך משתוקק לאכול חזירי בר שמנים ובריאי בשר או לשונות של פלמינגו או שאר מוזרויות של חיי מותרות שמאסו כבר בבעלי חיים שלמים ובוחרים לטעום טעימות ואיברים נבחרים. אז אשבח אותך אם תבוז גם ללחם עוני, אם תשתכנע שהעשב, אם יתעורר צורך, צומח לא רק לבהמות אלא גם לאדם, אם תדע שגם עלים מצמרות עצים ממלאים את הקיבה, שאנחנו דוחסים לתוכה דברי יקרות כאילו תשמור על מה שהופקד בה. צריך למלא אותה בלי למאוס במילוי. האם יש חשיבות למה שהיא מקבלת, אם ממילא תשחית כל מה שקיבלה? "אתה נהנה ממראה מטעמים שנצודו ביבשה ובים, אחדים נחשקים יותר אם הוגשו לשולחן טריים, אחרים אם פוטמו זמן רב בעל כורחם ומכילים אך בקושי את שומניהם. מהנה אותך טעמם המעודן שהושג במיומנות של אמן, אבל האמן לי, חי הרקולס, המאכלים האלה שהוכנו בקפדנות ותובלו במגוון תבלינים, אך ייכנסו לקיבה תשתלט גם עליהם אותה זוהמה. אתה רוצה לבוז להנאות אכילה? הבט ביציאתם" (עמ' 199-198).
הקטע לעיל - כמו קטעים אחרים בספר - מאיר באגביות צדדים שונים בחיים החומריים בזמנו של סנקה. אלה לא פחות מעניינים מהרהוריו.
התרגום העברי שלפנינו הוא כרך שני, המכיל את מכתבים 75 עד 124. כרך א' ראה אור ב־2017. מחובתי להעיר על התרגום והתאמתו לתקופתנו. במכתב 75, הפותח את כרך ב', סנקה כותב לחבר שלו: "אתה מתלונן שמכתביי אליך אינם ערוכים דיים. וכי מי עורך דבריו מלבד חובבי סגנון מתייפייף? בדומה לשיחה שהייתי משוחח אתך לו הסבנו יחד או טיילנו, שיחה פשוטה וקלה, כאלה אני רוצה שיהיו מכתביי אליך, מכתבים שאין בהם דבר מאולץ או מלאכותי".
אפשר לומר הכל על התרגום, אבל בטח לא שהוא "שיחה פשוטה וקלה". הציטוט עצמו, כמו זה שלפניו, מעיד על כך שהתרגום מעודכן נכון לשנות ה־40 של המאה שעברה. אלא שהספר ראה אור בסוף 2019. למי שלא השתכנע, הנה עוד ציטוט (עמ' 140): "הלא תחשוב למועיל קבלת נתונים שיסייעו לך לבחון אם גזעי הסוס, לבל ירמו אותך לכשתשקול לקנותו ולבל תשחית עמלך על בעל חיים נחות?"
בחוגים ללימודים קלאסיים, שבהם לומדים על תרבויות יוון ורומא ואת השפות שלהן, נהוג לתרגל את לימודי השפה בעזרת תרגומים אל השפות האלה ומהן. זהו תרגול חשוב ויעיל, אבל עד כמה שידוע לי - לא כזה שמייצר מתרגמים. כישרון תרגום, בדיוק כמו כישרון שירה, הוא משהו מולד, לא נרכש, ושום תרגול או סדנה לא יועילו כאן.
נהוג לשכוח את הפרט הזה בחוגים האקדמיים, ולא מעט מלומדים משוכנעים שאם התרגומים שלהם בכיתה עברו בלי זעקות אימה, הם יוכלו לצלוח גם את הקהל הסקרן בלי לעורר בו עוויתות משונות. נדמה לי שמפעם לפעם צריך להזכיר להם את העובדה הזו.
מכתבים אל לוקיליוס – כרך ב' / סנקה
מרומית: דבורה גילולה; מאגנס, 342 עמ'