"אבא, מה יש לארוחת צהריים?": הגברים ששמים את המאצ'ואיזם בצד

בואו נניח לרגע בצד את הנאומים על פמיניזם ונדבר על הלוגיסטיקה של החיים עצמם. בשעה 8 בבוקר, כשרוב הגברים מנסים להספיק לרכבת או נתקעים בפקק בדרך למשרד, יש מי שנמצאים כבר עמוק בתוך המערכה השנייה של היום: פיזורים, כריכים וארגון הבית.

הם לא "בייביסיטר" ולא נמצאים בחופשה - הם ההורה העיקרי בבית, מבחירה מודעת ומושכלת. נכון, לא מדובר בתופעה חדשה, אבל בהחלט בכזו שהולכת ומתרחבת, בשקט־בשקט, בתוך המטבח ובשיחות עם הגננת, כשהמודל המשפחתי הישן מתחלף בשותפות חדשה המאפשרת לאישה להסתער על הקריירה בראש שקט.

דניאל מלכה (27) ממושב בית הלוי, נגר במקצועו, מנהל שגרה של הורה עיקרי בזמן שאשתו, רס"ן מיכל־לי, משרתת כסמג"דית בגדוד "פנתר" - גדוד לוחם מעורב שרובו נשי. כשמדברים על חלוקת תפקידים, קריירה צבאית והתגובות מהסביבה, הוא מסביר שהמילה "שאפו" אינה במקום מבחינתו.

הם נישאו במהלך שירותה הצבאי (היא במערכת הביטחון כבר 11 שנים), ושבוע לאחר ירח הדבש שלהם בתאילנד פרצה מלחמת חרבות ברזל והשניים שבו ארצה: דניאל למילואים, ומיכל־לי לתפקידה המבצעי. כשנה לאחר מכן נולד בנם, לביא־איתן. כשחגגה מיכל־לי יום הולדת 30, דניאל ולביא־איתן הגיעו אליה לבסיס לחגוג יחד. הם ממילא מגיעים כל שבת שלישית. זאת המציאות שהבן מכיר בחודשים האחרונים, מאז שחגג שנה ואמא חזרה לצבא מחופשת הלידה.

דניאל מלכה: "אם בת הזוג נמצאת בתנופה מקצועית במשהו שחשוב לה, אתה שם את עצמך רגע בצד, מתוך ידיעה שזה יחזור אליך כשיגיע תורך. אני משתדל לתת לבן שלנו גם את הצד של הדאגה והרגש וגם את הצד של ה'אבא', כדי להכין אותו לחיים"

עם כניסתה של מיכל־לי לתפקיד הסמג"דית, דניאל קיבל על עצמו את תפקיד ההורה העיקרי בבית. "לביא־איתן רואה אותי כל יום, ואותה הוא רואה באמצע השבוע ובסופי שבוע כשהיא יוצאת מהצבא הביתה", מספר דניאל. "ידעתי שזה צפוי לקרות בגלל המסירות שלה לצבא ותחושת השליחות, למרות שבתור מי שגדל בבית עם אמא שהיתה שם כל צהריים זה דרש התאמה".

הוא מתאר שגרה מלאה בצחוק וגם בהתמודדויות הרגילות של גיל הינקות, תוך הקפדה על קשר רציף עם האם הרחוקה. "זה שהיא רחוקה לא אומר שהיא לא חלק. אני מעדכן אותה בכל דבר חדש שלביא עושה, ואנחנו מדברים הרבה בווידאו".

למרות השינוי המבני בבית, דניאל לא מרגיש שזה משפיע על הגבריות שלו. "אולי יש כאלה שתופסים את זה כאילו נכנסתי לתפקיד האם, אבל בעיניי זה הגיוני - אבא ואמא זה 50-50. מיכל־לי עובדת קשה מאוד להשלים את הפער כשהיא חוזרת".

עם זאת, הוא מודה שהסביבה עדיין מגיבה בהפתעה. "כשסיפרתי בראיון עבודה שאני חייב לסיים ב־15:30 כדי להוציא את הילד, הורמו גבות. זה היה להם מוזר. גם ברחוב אני מקבל הערות של 'כל הכבוד', אבל אני לא רואה בזה משהו חריג. אני אבא שלו, אני אמור לדאוג לו". לדבריו, עיקר התגובות המופתעות מגיעות מהדור המבוגר, בעוד שאצל צעירים הנושא מתקבל בטבעיות רבה יותר.

המודל המשפחתי שלהם נשען על עזרה הדדית: ההורים של מיכל־לי מסייעים מדי בוקר כדי לאפשר לדניאל לצאת מוקדם לעבודתו כנגר, והצבא מצידו מאפשר למיכל־לי לצאת מדי פעם לסידורים הכרחיים כמו ביקורים בטיפת חלב. "בסוף זה חלק מהזוגיות", מסכם דניאל, "אם בת הזוג נמצאת בתנופה מקצועית במשהו שחשוב לה, אתה שם את עצמך רגע בצד, מתוך ידיעה שזה יחזור אליך כשיגיע תורך. אני משתדל לתת ללביא גם את הצד של הדאגה והרגש וגם את הצד של ה'אבא' - השטויות והביטחון - כדי להכין אותו לחיים".

למרות המרחק והעומס של המערכת הצבאית התובענית, השניים מצליחים לשמור על הבית. "כשהיא מגיעה לאפטר, היא מנסה לעשות כמה שיותר כדי להקל עלי. המערכת הצבאית מנתקת אותך לפעמים, אבל היא מצליחה לג'נגל בין הבית לצבא ביד רמה".

שליחות והגשמה עצמית

אף שאנחנו בשנת 2026 ושוויון מגדרי הוא כבר לא פנזטיה רחוקה, מיכל־לי מודה: "לא פגשתי הרבה נשים שהן מפקדות בצבא והבעלים מגדלים את הילדים. התחתנתי תוך כדי תפקיד קצינת אג"ם קרקל, והיה לשנינו ברור שזה תפקיד תובעני ושדניאל יגדל את הילדים. אני גם רוצה להיות מג"דית ב"ה, והחלוקה הזאת סוכמה בינינו מראש. לרוב, בזמן ארוחת הערב אנחנו מתקשרים בווידאו. זה נחמד, מדברים קצת, עושים צחוקים. הוא מאוד אוהב את החיילים שלי והוא קורא להם שידברו איתו בטלפון".

יש רגשות אשמה כלשהם על זה שהוא מחזיק את הבית?
"לפעמים. בעיקר ברגעי משבר, כשלביא־איתן בוכה ואני בבסיס הרחוק שליד קלקיליה ולא יכולה לנחם אותו. או כמו הפעם ההיא לפני כמה שבועות כשדניאל היה חולה, אז שלחתי את הרל"שית שלי להביא את הילד והוא היה איתי כמה ימים בבסיס. לפעמים כשאני חוזרת הביתה לביא־איתן צועק בדרמטיות 'אמא, אמא' כאילו הוא לא ראה אותי יובלות. זה לא מרגיש הכי בנוח, לפעמים אני אוכלת את עצמי. יש ימים שאני בפעילות מבצעית בלי טלפון ואין לי זמן לדבר איתם ואני מרגישה רע עם עצמי. כשאני יוצאת - ישר אני נוסעת לחנות צעצועים וקונה לו את הצעצוע הכי גדול שאני רואה".

מגברים שמשרתים בתפקיד מקביל לך את לא שומעת שזה אותו הדבר כשהם חוזרים הביתה אחרי שבוע?

"גברים לא מרגישים ככה. אני רואה את החברים שלי. אצל נשים זה בא מבפנים. ילדתי אותו, הוא יצא מדם רחמי ואני מרגישה הרבה יותר רגשות אשם בסיטואציות מסוימות. בעלי היה שלושה חודשים ברצף בעזה ויצא לאפטר מצ'וקמק. את חושבת שהוא חזר ישר הביתה? לא! הוא קודם יצא עם החברים. אנחנו בנויים אחרת".

בניגוד לגברים בתפקיד דומה, מיכל־לי מרגישה שהיא לא מתמקדת רק בתפקיד הצבאי אלא מתפקדת כ"שרת החוץ" של הבית: שולחת קניות הביתה, כולל בגדים ונעליים, ואפילו דואגת שמישהו יוציא את הכלב כל יום. במקביל, היא לא מוותרת לעצמה גם בצבא: עד כה מילאה שורת תפקידי לחימה, ולא לקחה חופשות מיותרות. "אני מצטערת מאוד להגיד לך את זה, אבל אין שוויוניות. התמודדתי מול שני גברים פחות ראויים ממני, ועד שהאלוף לא התקשר ואמר את זה - לא הבינו שצריך לקדם אותי. יש לי חברים גברים שממש לא יודעים מה קורה בבית, והתרומה שלהם למאמץ המשפחתי היא רק להביא כסף הביתה. אני לא ככה, אני מרגישה הרבה יותר אחריות. יש לי תמיכה מאוד גדולה מהמשפחה שלי וזו של בעלי. בלעדיהם זה לא היה אפשרי".

היא מקווה שלפני שתקבל את תפקיד המג"דית תצא ללימודים בפו"ם, ואז יוכלו בני הזוג להביא עוד ילד לעולם. בכל מקרה, היא לא מרגישה שהיא מפספסת את הילדות של בנה. "הוא החיים שלי ואני נותנת לו את הנשמה שלי. כשאני איתו אני מכבה את הטלפון, וכשאני לא - אני עושה משימה גדולה. אני פה בשביל להגן על מדינת ישראל ועם ישראל. יש משהו גדול יותר מאיתנו, זה מה שמוביל אותי כל בוקר, גם כשקשה ועמוס, והשליחות יותר גדולה מהכל ואני אעשה את הכל בשביל זה. כשיש את ה'למה' קל יותר למצוא את ה'איך'. מעבר לזה, גם הבן שלי צריך להבין שאמא שלו צריכה להגשים את עצמה, והמשימה הזאת היא חלק מזה".

"העולם עוד לא השתנה"

מאיה קדוש (49) היא שגרירת ישראל בהונגריה, וסמי (53) בעלה אחראי קשר בשגרירות. גם אצלם, כמו אצל משפחת מלכה, סמי היה לאורך שנים ההורה העיקרי, במיוחד בתקופה שבה הילדים היו קטנים. מאיה: "סמי ואני עובדים במשרה מלאה. אנחנו במשרד החוץ כבר 25 שנה, כך שכשנכנסתי לתהליך הקבלה עדיין לא היו לנו ילדים ולא הבנו את המשמעות לעומק. יצאנו לשליחות הראשונה אחרי שנולד איתי, הילד הראשון, ולא היה איזה רגע שישבנו ואמרנו: אוקיי, ככה זה ייראה".

באופן כללי, היא מסבירה, השליחות במשרד החוץ "סופר משפחתית", והיא אחריות של שני בני הזוג, לא משנה מי מהם הוא השליח הרשמי. "שליחות מוצלחת אומרת שכולם בתוך התפקיד, בין אם משלמים להם על זה ובין אם לא, כי בסוף רשת הקשרים שבונים במדינה היא משהו מאוד זוגי".

כשאיתי היה בן שנה וחצי המשפחה נסעה לסינגפור. סמי לא נשאר בבית ללא תעסוקה, אלא עבד בנציגויות השונות. לפני שמאיה החלה את דרכה במשרד, הוא החל קריירה בחברת החשמל. "בכל פעם שיצאנו לשליחות ויצאתי לחל"ת חברת החשמל מאוד תמכה וקיבלה אותי בחזרה כשרצינו לחזור לארץ. זה קריטי לכל הזוגות במשרד החוץ. לחזור לארץ ולחפש את עצמנו מחדש בכל פעם - זה יכול היה להיות קשה מאוד".

הם מודים שהיו קשיי לידה בהתחלה, אך בסינגפור היתה עוזרת שהקלה על התהליך. שם גם נולדו להם שני ילדיהם הנוספים. "מההתחלה התפקידים של מאיה היו מאוד קריטיים ואני הייתי יותר פנוי, אז מתחלפים לפעמים בתפקידים, אין מה לעשות - זה חלק מהחבילה", אומר סמי.

מה התפקידים שבאופן מסורתי משויכים לאמא שלקחת על עצמך?
"למשל להכין סנדוויצ'ים לבית הספר, או לקחת ולהביא את הילדים, להסיע אותם לחוגים, להגיע לאסיפות הורים, לראות אותם במשחקי כדורסל. זה קצת מורכב, כי בסופו של דבר ברור שמאיה לא יכולה להתפנות לכל הדברים האלה. בכל המקומות שבהם היינו עדיין רואים יותר אימהות מאבות שמגיעות ליום הורים או להצגות ולתחרויות ספורט. זו דרך העולם, זה לא השתנה עדיין".

ומה לגבי התגובות מהסביבה?
"קיבלתי בעיקר תגובות מרימות. בכל שלב מי ששומע על התפקידים של מאיה מעריך את זה מאוד, כי הרבה מאוד נשים לא עוסקות בתפקידי מפתח או בתפקידים פוליטיים כאלה. אז יש יותר תגובות חיוביות משליליות, וגם השליליות - חלקן היו קטנוניות, אבל מתמודדים בחיים עם הכל. נכנסנו לזה שנינו במודעות מלאה, ולמרות שלא צפינו בדיוק שככה זה יתפתח, לא הייתי עושה דברים אחרת. מאיה הגיעה לכל מה שהגיעה בעצמה ואני תמכתי בה בכל דרך שהיה אפשר, לא משנה באיזה שלב בחיים, וזה בסדר גמור".

כששואלים את מאיה על תחושת פספוס כלשהי, היא משיבה בכנות: "השתדלתי להיות נוכחת בכמה שיותר דברים שהיו חשובים בשבילם, למרות שאני יודעת שהיו דברים שלא הייתי בהם. היו הופעות שראיתי רק בשיחת וידאו או בזום, שברור שהייתי רוצה להיות בהן פיזית. בבתי ספר בינלאומיים יש אירועים פעם בשבוע ופספסתי לא מעט. אבל רגשות אשמה? לא. אני חושבת שהילדים בסוף אהבו את החיים האלה, שהם היו גאים בי, וזה נתן להם מודל מאוד טוב לחיקוי".

שניהם יודעים שהמודל אשר לפיו התנהלו כמשפחה לא מתאים לכולם. מאיה: "לפעמים השליח או השליחה נוסעים לבד, בן הזוג ממשיך את חייו בארץ כרגיל והם נפגשים פעם בחודש. אנחנו בחרנו דרך שיותר מתאימה לנו. צריכה להיות תקשורת פתוחה, לדבר על הדברים, להבין את התסכולים. גם בתוך משרד החוץ יש מגוון גדול של תפקידים, ואנשים יכולים לעשות את הבחירה שלהם לפי המצב המשפחתי. אני עשיתי תפקידים תובעניים יותר רק כשהילדים קצת גדלו. לסמי יש קריירה שלמה בחברת החשמל ומאוד מחכים לו, כשיחזור. העבודה במשרד החוץ היא כמו ספרינטים תקופתיים, אז זה לא שהוא יושב חסר מעש ומחכה".

מלבד איתי (23), לבני הזוג יש עוד שני ילדים - אופיר (21) ואמילי (18). הגדול בטיול אחרי צבא, האמצעי סטודנט בהולנד, והקטנה התגייסה לאחרונה. אמילי היא כיום חיילת בודדה ו"אלופת עולם" לדברי הוריה הגאים. "כשהיא סיימה לימודים הייתי חייבת לצאת להונגריה כי לא היה פה שגריר", נזכרת מאיה, "סמי היה על הקו כי הוא רצה להיות איתה בארץ עד שהיא תסיים את הבגרויות. הוא מדד איתה 18 אלף פעם שמלות ונעליים לנשף הסיום. הייתי איתם בסוף באירוע החשוב, אבל את כל ההכנות סמי עשה איתה".