אני מקווה שאת מוקפת באהבה, איפה שלא תהיי
טל אפשטיין כותבת לחברתה תאיר בירה ז"ל, שנרצחה בביתה בבארי עם אחותה תהל והוריהן יסמין ואורון
תאירי, מאיפה מתחילים לכתוב לך? הלוואי שבאמת הייתי כותבת לך עכשיו הודעה או מכתב, שיכולתי להרים לך טלפון, לקחת אוטו ולנסוע אלייך, לשמוע את הקול שלך, את הצחוק. הייתי עושה הכל כדי שההודעה האחרונה ממך לא תהיה "יש מחבלים בבית, הם פה".
חברה שלי היקרה, המדהימה, החכמה, הרגישה, היפה, שהציבה רף חברות שממנו אין דרך חזרה. יפה שלי, הכל שונה פה מאז שהלכת. היום פחות בהיר, הציפורים פחות מצייצות, העולם פחות שמח. אני אומרת לך, זה מורגש. והלב? יש בו חור בצורה שלך. אני מתגעגעת אלייך. בכל צעד בדרך, כשאני צריכה עצה, חיבוק, מילה טובה, כשאני רוצה לשתף במשהו שקרה, לצחוק, לבכות או לשמוע איך היה לך, איך מתקדם, איך בעבודה, שתספרי לי על דייט שיצאת אליו לאחרונה, שהתאהבת, שנרשמת ללימודים שרצית, שתספרי לי שקשה אבל את יודעת שזו תקופה ושמחכים לך חיים מדהימים. שנעבור לגור קרוב זו לזו, שנכעס על אותם הדברים ושניצור עוד הרבה צחוקים ובדיחות שאנשים אחרים לא מבינים. מחכה כבר לחתונות שלנו, איזה שמחות הן יהיו. לטיולי קומונה, לשיחות לתוך הלילה. אני מתגעגעת וחולמת שהכל היה טעות וכלום לא קרה, שאני סתם בסיוט מתמשך ובעוד רגע אתעורר.
"הכל שונה פה מאז שהלכת. היום פחות בהיר, הציפורים פחות מצייצות, העולם פחות שמח. אני אומרת לך, זה מורגש. והלב? יש בו חור בצורה שלך. אני מתגעגעת אלייך, בכל צעד בדרך"
תושה, את יחידה במינך, או כמו שאני נוהגת לומר - את אישה ליטרלי לא מהעולם הזה. היית מלאכית גם פה, אז אני בטוחה שלא לקח לך הרבה זמן להתרגל לתפקיד החדש. יש לך ניסיון בתחום המלאכים. אני מקווה שאיפה שאת לא נמצאת, את מוקפת ואהובה לפחות כמו שהיית על פני האדמה. שאת עם המשפחה היפה שלך, שאת אוהבת את מה שאת רואה למרות הרע.
אני מקווה שאת מציירת, שרה, מנגנת ונהנית מהאנשים שאיתך. אני מתנחמת בזה שאולי יש סיבה שאף אחד לא חוזר מגן עדן, כנראה ממש כיף שם, חגיגות של האנשים הטובים. אני מקווה שאת מרגישה רגשות, שאת רואה צבעים, שאת מריחה דברים (ושלאנשים מסביבך יש בשמים).
הסיפור שלך היה צריך להיגמר אחרת. מגיע לך סוף אחר, עם אביר, חדי־קרן, נצנצים באוויר, לא רצח ופחד כשאת מוקפת באנשים רעים.
עברו כמעט שנתיים וחצי, וזה לא נתפס לשנייה. אבל בא לי שתדעי - הכל השתנה. לא נשכחת פה ולו לרגע קטן. זוכרים אותך כאישה בלתי רגילה, עוצמתית, רגישה, מצחיקה, זאת שאין לאף אחד מילה אחת רעה עליה, טהורה, הכי טובה. השארת חותם בעולם הזה שאנשים בגיל 80 לא משאירים.
תושה שלי, חברה הכי טובה שלי, את תאירי בכולם לתמיד, את חיה בכל מי שהכיר ושמע עלייך. בא לי לצרוח לעולם כמה שהוא הפסיד, שכולם יידעו.
אני אוהבת אותך בכל רמ"ח איבריי, בכל שנייה. ואם את קוראת את המכתב, תשלחי איזו הודעה, איזה סימן, כדי שאדע.
את נמצאת בכל חלום, בכל פרפר שעובר
מאיה שוסטר כותבת לסיון שהרבני ז"ל שנרצחה בכניסה לחניון רעים
סיוני שלי, אני יושבת לכתוב ולא מוצאת מילים, מנסה לדמיין ולראות אותך בצורה הכי מוחשית שאפשר.
נתחיל רגע בבנאלי, בלהגיד שלא סתם כולנו מדברים על האור שיש לך בעיניים (אגב, אני לא מתכוונת לכתוב עלייך בלשון עבר. לא יקרה, סורי), על ההילה המטורפת סביבך, על הנוכחות הממגנטת ועל החיוך שפשוט אי אפשר שלא לחייך כשנזכרים בו. מאז שאת לא פה שואלים אותי מאיפה אנחנו מכירות, וזה מוזר לענות על זה. מה אומרים? אני אפילו לא זוכרת מתי נפגשנו, או איך. אנחנו פשוט מכירות כל החיים. אין לי זיכרונות מהעולם שהיה לפני שהכרנו, את היית שם בכל רגע שאני זוכרת את עצמי. אז לאחרונה התשובה הרשמית שאני מסתובבת איתה היא: גדלנו במרחק של עשר מדרגות מדלת לדלת.
את הדוגמה לחברה המושלמת, את הדבק של כולם, זאת שמחבקת, שמקלילה, שתופסת לנו את היד ברגעים הכי קשים של אובדן ומכריחה אותנו להחזיק ולא לעזוב זו את זו. לא חשבתי שהיד שלך תהיה זו שעוזבת. ואני מנסה, כל החברות מנסות, להיאחז זו בזו, וזה היה עובד טוב יותר אם היית כאן כדי להדביק אותנו.
את יודעת שאני לא אחת שמאמינה בסימנים מהיקום ושטויות כאלה, אבל מאז שאת לא פה את פשוט לא מניחה לי (אל תניחי לעולם, שלא תביני לא נכון): את נמצאת בחלומות, בכל פרפר צבעוני שעובר. כשהשיר שלנו, "Fireflies", התחיל להתנגן פתאום באוטו בפעם הראשונה ששמעתי רדיו אחרי ההלוויה (מלחיץ ברמות, אגב. תודה על זה), ואז הסרטון מהטיול שלך שכתבת בו "הגחליליות האירו לנו את הדרך". באותו רגע היה לי ברור שאני צריכה שתמשיכי להאיר לי את החיים, כמו שאת יודעת. אז עכשיו שתי גחליליות קטנות מקועקעות עלי, מזכירות לי אותך בכל רגע. הכי קיטשי, ועדיין - הכי במקום.
"את הדוגמה לחברה המושלמת, את הדבק של כולם, זאת שמחבקת, שמקלילה, שתופסת לנו את היד ברגעים הכי קשים של אובדן ומכריחה אותנו להחזיק ולא לעזוב זו את זו"
אני לא חושבת שאמרתי לך, אבל ההחמצה הכי גדולה בחיים שלי היא שקבענו להיפגש אחרי שתחזרי מהפסטיבל בדרום. הכל נראה כל כך לא חשוב פתאום, כל כך זניח לעומת לשבת איתך עוד פעם אחת לקפה במרפסת או לשמוע אותך אומרת "נשבעת - השנייה חשבתי עלייך". בדרך כלל זה מין משפט כזה שסתם אומרים, אבל אני יודעת שאת לא אומרת סתם. אין באמת מספיק מילים שיתארו את הקסם שאת. אני לא יודעת אם אי־פעם אמצא דרך להשלים עם זה שאת לא פה. אז בינתיים את צריכה להבטיח שתמשיכי להשאיר סימנים, ואני אנסה לעקוב אחרי האור שהשארת בתוכי.
תודה שזכיתי בך, מתגעגעת מלא.
אני יודעת מה היית אומרת לי כשאני זקוקה לך
שני רגב כותבת ליעל רוזמן ז"ל, שנרצחה עם בן זוגה יהונתן (ג'וני) קן דרור ז"ל בנובה
היי יעלי, עבר זמן מאז שהלכת. אני כבר מורגלת לדבר עלייך בלשון עבר, עם חיוך, ולספר בגאווה שאת חברה שלי. אני כבר מורגלת להגיד שהיינו "חברות של הנפש", כמו שנהגת להגדיר את החברים הקרובים שלך. בכל פעם שאני מנסה לתאר את הקסם והשמש שהיית בעולם הזה, אני מרגישה שכל מה שאגיד, כל מילה שאבחר, לא ישקפו כראוי את הנשמה הענקית שלך.היי יעלי, עבר זמן מאז שהלכת. אני כבר יודעת איך להתמודד ולהכיל את הגעגוע אלייך, זוכרת לחייך ולמצוא הומור בכל מצב. אני כבר יודעת, או חושבת שאני יודעת, מה היית אומרת לי ברגעים שבהם אני זקוקה לך. בכל פעם שאני צריכה את עצתך ואת קולך, את האוזן הקשבת שלך, אני מעריכה יותר את שילוב התכונות של התבונה, הרגישות, השנינות והאופטימיות שהיו ייחודיים לך.
"אני כבר מכירה בעל פה את כל השיחות שאי־פעם היו לנו בווטסאפ, את הסרטונים והתמונות שתיעדנו לאורך החברות שלנו, משחזרת את הזיכרונות שלא תועדו. כבר ציינו לך ימי זיכרון שהיו כמו סרט שאיש לא תכנן"
היי יעלי, עבר זמן מאז שהלכת. אני כבר מכירה בעל פה את כל השיחות שאי־פעם היו לנו בווטסאפ, את הסרטונים והתמונות שתיעדנו לאורך החברות שלנו, משחזרת את הזיכרונות שלא תועדו. אני כבר מכירה את המשפחה שלך, החברים שלך, אפילו את החברים של ג'וני שלך. גם איתם כבר הספקתי להחליף אינספור חוויות. בכל פעם אני מדמיינת איך החיים שלך היו נראים במציאות אחרת. מתי ג'וני היה מציע לך נישואים (עם אבן חן, לא יהלום), איזו המצאה גאונית שלך היתה משנה את העולם, ובכמה מסיבות עוד היית רוקדת.היי יעלי, עבר זמן מאז שהלכת. אני כבר חיה את הצוואה הלא כתובה שלך, חיה את החיים במלוא עוצמתם, בדיוק כמו שלימדת אותי. אני כבר לא חיה בלב תל אביב - ניצחת, אני גרה בפלורנטין עכשיו, 300 מטר מהבית שלך ושל ג'וני. בכל פעם אני תוהה איך זה היה נראה אם היינו שכנות - איפה היינו מבלות יחד, באילו ברים, מסעדות ובתי קפה כבר היינו יושבות ורוקדות כשטעים לנו. על מה היו השיחות העמוקות שלנו, וכמה שעות הן היו נמשכות, באילו תוכניות בטלוויזיה היינו צופות ומה היית מכינה לנו לאכול.היי יעלי, עבר זמן מאז שהלכת. כבר חגגנו לך שני ימי הולדת שבהם ניסינו לשמוח ולחגוג מהלב, למרות הכאב. כבר ציינו לזכרך שתי אזכרות, ושלושה ימי זיכרון שהיו כמו סרט שאיש לא תכנן. בכל פעם היית חסרה, להגיד מה נכון, לתת לנו עצה חכמה איך היית רוצה שנזכור אותך.היי יעלי, עבר זמן מאז שהלכת. ובכל פעם, בכל יום, אני מתגעגעת אלייך. אני חושבת עלייך. אני מרגישה אותך. אני מאושרת להיות חברה שלך. ואת לתמיד תהיי בלב שלי.
כל עוד אני חיה, חלק ממך חי בתוכי
דניאלה אפרלב כותבת לשני בן־עמי ז"ל, שנרצחה באחת ממיגוניות המוות
היי, יפה שלי. כשהעולם מתמלא במילים גדולות על העצמה נשית, אני חושבת על החומר הכי חזק ועוצמתי בטבע - חברות בין נשים. אהבת לקרוא לי "אשתי", ובאמת ככה היית. האישה שלי. האישה שבחרה בי ואני בחרתי בה, בכל יום, לגדול ולהתבגר ביחד. לחלוק סודות, צחוק, דמעות ובגדים. בטוב וברע, החברה הכי טובה שלי. מאז שלקחו לי אותך, אני מבינה עוד יותר את המשמעות. את החלל שנוצר בדמותך בחיים שלי שום דבר לא יכול למלא - ותאמיני לי שניסיתי.
אני כבר לא מסוגלת לשמוע את האלבום החדש־ישן של ארקטיק מאנקיז, מסיבוב ההופעות שהיינו בו בניו יורק, חודש אחד לפני שהלכת. לשמוע הקלטות שלך זה בכלל לא בא בחשבון. מדי פעם אני מרשה לעצמי להיכנס לשיחה שלנו בווטסאפ ולסמן לי בכוכב הודעות שכתבת לי. לחשוב עלייך הפך למכאיב. מאוד. והזיכרונות ממך, שפעם נתנו לי קצת נחמה, הפכו למשקולות קטנות שמכבידות על הלב, יחד עם הפחד המשתק לשכוח אותם. לשכוח חוויות וסיפורים שהם רק שלי ושלך. לשכוח חלקים מאיתנו.
"בטוב וברע, את החברה הכי טובה שלי. מאז שלקחו לי אותך, אני מבינה עוד יותר את המשמעות. את החלל שנוצר בדמותך בחיים שלי שום דבר לא יכול למלא - ותאמיני לי שניסיתי"
אבל את הקול שלך בראש שלי, בכל דבר שאני עושה ובכל החלטה שאני מקבלת, אני עדיין יכולה לשמוע בצלילות. אני יודעת בדיוק מה תגידי לי. אריסטו אמר ש"חברות היא נפש אחת ששוכנת בין שני גופים". שפינוזה אמר ש"נפש האדם לא תיכחד לגמרי ביחד עם הגוף, אלא יישאר ממנה דבר מה נצחי". אולי זה מסביר את זה שלמרות שהגוף שלך והגוף שלי לא יכולים להיפגש יותר לעולם - אני מרגישה את הנפש שלך כל הזמן. ואת יודעת שאני לא רוחניקית, אבל אחרת איך אפשר להסביר את זה?
את הדבר הנצחי הזה שיש בינינו שום כדור של מחבל ושום רוע לא יכולים לקחת. כי כל עוד אני חיה, חלק ממך חי בתוכי. אני חוגגת אותך, האישה של חיי, ואני מבטיחה שאמשיך לנסות להיות ראויה לך בכל יום. להיות טובה יותר לעולם, להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, לחיות את החיים במלואם ולא לתת להם לעבור לידי. לאהוב, חזק והרבה. ולהיות חברה טובה ואמיתית. זו הצוואה הלא כתובה שהשארת לי. אז איפה שלא תהיי עכשיו, אני מקווה שאת מקיפה את עצמך בנשים טובות (רק שלא תעזי להחליף אותי בהן) ושאת חוגגת, חברה שלי הכי טובה. אני אוהבת אותך, ומתגעגעת אלייך כל כך.