לפעמים אני עוד מחכה שהיא תיכנס הביתה

ליאם גל לא היתה מוכנה לרגע הזה, גם לא בדמיון הכי קיצוני שלה. היא נכנסה לחניה של בית המשפחה בקיבוץ כמעט באדישות, כמו בכל יום רגיל, רק כדי לקחת את הרכב של אמה ולנסוע. אבל תחושת הבטן שלה, האינטואיציה, רמזו לה שמשהו לא טוב קורה. הכלבים בתוך הדירה נבחו, האופניים של אמה נשענו על הקיר כמו תמיד, אבל היא לא נמצאת בבית ולא עונה לטלפון. השמש כבר התחילה לשקוע והיא לא היתה אמורה להיות בעבודה.

אחרי שחיפשה פעמיים מסביב לבית, ראתה ליאם מאחורי גלגל הרכב את הנורא מכל. "לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה", היא נזכרת, "המוח פשוט לא הסכים לחבר את התמונה. זאת אמא שלי... זה לא יכול להיות". רק כשהתקרבה עוד צעד הבינה מה היא רואה. הדמעות לא הפסיקו, ותוך כדי בכי היא התקשרה לאחותה שהגיעה בריצה והזמינה אמבולנס, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

רוית גל היתה בת 54 במותה. היא עבדה כאחות בבית החולים פוריה, אחרי גירושים וגידול של שלושה ילדים - ליאם הצעירה שבהם. היא היתה תושבת מוכרת ואהובה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, אישה שנוכחותה הורגשה בכל מקום. כאחות, היא הביאה איתה מסירות שלא נגמרת. "העבודה היתה כל החיים שלה", מספרת ליאם. "גם אחרי משמרות היא היתה יושבת ומדברת עם חברות מהעבודה על מקרים, על מטופלים, על אנשים. היא לא באמת הפסיקה להיות אחות".

גם מחוץ לבית החולים היא היתה קודם כל לב גדול. "אמא תמיד ראתה באבא שלה, שהיה שף, מודל לחיקוי", מספרת ליאם, "היא אהבה לבשל ולארח. אם מישהו היה אומר לה שהוא אהב משהו שהיא הכינה, היא היתה מכינה את זה שוב ושוב, רק כדי לשמח. זאת היתה הדרך שלה להגיד: אני אוהבת אותך".

בהיבט האישי רוית רצתה שקט, יציבות ומישהו לחלוק איתו את היומיום, ודרך אתר היכרויות הכירה את הרצל בר־עוז. הוא היה בן 67, מבוגר ממנה בכמה שנים, אדם שחי רוב הזמן ברמת הגולן, שם החזיק משק ובעלי חיים.

"הייתי מזועזעת ממה שראיתי בסרטון, אבל לא רציתי להיות זו שמפרקת את הזוגיות שלה. ישבתי מולה ופשוט רעדתי. לא ידעתי איך להגיד את זה. איך מספרים לאמא שלך דבר כזה על בן הזוג שלה? כשסיפרתי לה זה היה רגע נורא קשה, אבל גם רגע שבו אמא בחרה בי"

זוועה בחדר הילדות

הקשר ביניהם נבנה לאט במפגשים בסופי שבוע, והיה מאופיין גם בחזרות ובפרידות. במשך כ־13 שנים הם היו יחד עם עליות ומורדות ומבחוץ נראו כמו עוד זוג שגרתי.

"הרצל היה חלק מהנוף", מספרת ליאם, "לא מישהו שמגיע והולך. השכנים אהבו אותו, שאלו עליו כשהוא לא היה. לא ניתן היה להבחין בשום דבר חריג לעין".

גם בבית, לפחות ביחס כלפי אמה, לא נראתה אלימות. אבל מבחינתה משהו אף פעם לא התיישב. "זה לא היה משהו שאפשר להסביר", היא אומרת. "לא היה אירוע אחד. זאת היתה תחושה". ליאם מתארת רגעים קטנים, כניסה לחדר, שקט לא נעים, תחושה שמישהו היה שם לפניה. "הייתי נכנסת לחדר שלי ומרגישה שמשהו זז, שמשהו לא נקי. לא ידעתי להגיד מה, אבל הגוף שלי לא היה רגוע".

התחושה הזו הלכה והתחזקה עד שלבסוף החליטה לבדוק. היא הציבה מצלמה נסתרת בחדר, ומה שתיעדה שינה הכל. "כשראיתי את זה הרגשתי שהקרקע נשמטת לי", היא אומרת. "פתאום הבנתי שאני לא מדמיינת, שכל השנים הגוף שלי ידע". מה שראתה במצלמה היה את בן הזוג של אמה מבצע מעשים מיניים על תמונה שלה ושל חברותיה בחדר הילדות שלה, ומטיל את מימיו על השטיח בחדרה.

"הייתי מזועזעת", אומרת ליאם, אבל היא לא רצתה להיות זו שמפרקת את הזוגיות של אמה. "ישבתי מולה ופשוט רעדתי. לא ידעתי איך להגיד את זה. איך מספרים לאמא שלך דבר כזה על בן הזוג שלה?". כשסוף־סוף סיפרה, הדמעות כבר יצאו מעצמן. "זה היה רגע נורא קשה, אבל גם רגע שבו אמא שלי בחרה בי". רוית התקשתה לעכל, אבל הקשיבה לבתה, ואחרי עימות טלפוני עם בן הזוג סיימה את הקשר. מבחינתה זה נגמר באותו רגע, אף אחד לא יפגע בילדים שלה.

"אמא פחדה להתלונן"
אבל הפרידה לא התקבלה בשקט. ההודעות לא הפסיקו להגיע. שיחות ממספרים שונים, ניסיונות חוזרים ליצור קשר, נוכחות שלא נעלמת. "זה היה כאילו הוא לא מוכן לשחרר", אומרת ליאם. בשלב מסוים הגיע גם מכתב שכבר לא היה אפשר להתעלם ממנו. שם, לדבריה, הוא לא רק הודה אלא גם הפנה אצבע מאשימה כלפי ליאם, ניסה להאשים אותה שפיתתה אותו. זה היה הרגע שבו הן החליטו לפנות למשטרה.

בתחנת המשטרה בטבריה הן ישבו מול החוקרת וסיפרו הכל. "הוצאנו הכל החוצה, כל מה שידענו, כל מה שראינו, הצגנו את הסרטון המצולם. בסוף השיחה הוצגו בפנינו שתי אפשרויות - להגיש תלונה פלילית או להוציא צו הרחקה". על הנייר זו בחירה ברורה, אבל במציאות הן הרגישו שזה כמעט בלתי אפשרי: "אמא שלי פחדה וביקשה שלא אגיש תלונה, היא חששה שהוא ינסה לנקום בי. היה לו נשק. היא כל הזמן אמרה שאם נלך רחוק מדי זה עלול להתפוצץ. הצעתי בעצמי למשטרה להתערב ולפעול להרחקתו, אבל אמרו לנו שבלי תלונה אין להם מה לעשות. יצאתי איתה משם בתחושת כעס. הרגשתי ששיתפנו משהו מאוד חמור, אבל זה לא טופל כמו סכנת חיים אמיתית". כיום, בדיעבד, המחשבה על אותו רגע לא עוזבת אותה: "אני חוזרת לשם שוב ושוב. מה היה קורה אם היינו בוחרות אחרת".

הדילמה בין פעולה לבין פחד מהשלכותיה אינה ייחודית למשפחת גל. נתונים של שדולת הנשים מצביעים על כך שבשנת 2025 נרצחו נשים גם במקרים שבהם היו התרעות מוקדמות ואף צווי הרחקה פעילים. במילים אחרות - גם כשהמערכת כבר זיהתה את הסיכון, זה לא תמיד הספיק כדי למנוע את הרצח.

"הרבה פעמים אני חושבת על אותו יום בתחנת המשטרה", אומרת ליאם. "אמרו לנו שאפשר להוציא צו הרחקה, אבל גם אם היינו מוציאות, היום אני מבינה שזה לא בהכרח היה מציל את אמא שלי". לדבריה, היא נפגשה מאוחר יותר עם אותו שוטר ששלח אותן לדרכן וזה רק חידד את התחושה. "המפגש איתו פשוט החזיר אותי לאותו רגע שבו אולי אפשר היה לעשות יותר".

לפי ממצאי חקירת הרצח, לא מדובר היה ברגע של אובדן שליטה, אלא במעשה שתוכנן בקור רוח. שלושה ימים לפני כן כתב הרוצח מכתב פרידה, סגר את ענייניו ומכר את חיות המשק שהחזיק. לאחר מכן יצא לכיוון הקיבוץ שבו התגוררה רוית. אף שליאם ואמה הזהירו וביקשו מגורמי הביטחון של הקיבוץ למנוע את כניסתו אם עדיין ינסה לעשות זאת, ואף ששערי הקיבוץ היו סגורים, הוא הצליח להיכנס כשהוא נוסע מאחורי רכב אחר דרך שער צדדי. משם התקדם בשקט לעבר בית המשפחה והסתתר בין השיחים הסמוכים לחניה, ממתין לשובה של רוית.

בשעות אחר הצהריים חזרה רוית ממשמרת בבית החולים. היא נכנסה לחניה של הבית ובאותו רגע יצא הרוצח ממקום המסתור וירה בה מטווח קצר שלושה כדורים. לאחר מכן הפנה את האקדח לעבר עצמו והתאבד בירייה. החניה נותרה דוממת. רק זמן קצר אחר כך הגיעה למקום ליאם, והיא, כאמור, זו שמצאה את אמה מוטלת מאחורי גלגל הרכב.

"הבנתי שאני לא אשמה"
המקרה הפרטי של ליאם הוא עולם ומלואו שנגמר ברגע אחד, אבל למרבה הצער הוא רק חלק מסטטיסטיקה מחרידה על רקע עלייה בשימוש בנשק חם ברצח נשים. על פי נתוני שדולת הנשים בישראל, בשנת 2025 נרצחו 17 נשים באמצעות נשק חם - כמעט מחצית ממקרי הרצח של נשים על רקע מגדרי. העלייה הזו אינה מנותקת מהמציאות היומיומית. מאז הרחבת מדיניות מתן רישיונות לנשק אזרחי - גדלה זמינותו, ולעיתים, כך מזהירים בארגוני הנשים, גם גברים עם היסטוריה של אלימות מצליחים להחזיק בנשק. בהיעדר הצלבת מידע מלאה בין רשויות הרווחה, הבריאות והאכיפה, הסיכון רק ילך ויגדל.

אחד הכלים שנועדו לתת מענה למצבים של מסוכנות - ולמנוע מצב שבו נשק שנועד להגן הופך לכלי קטלני בתוך הבית - הוא חוק הפיקוח המאפשר להצמיד איזוק אלקטרוני לגברים אלימים במסגרת צווי הגנה. החוק מאפשר התרעה כאשר אדם מתקרב לאישה שנמצאת תחת הגנה, אך בפועל השימוש בו עדיין מצומצם מאוד, בין היתר בגלל תנאים מחמירים ומודעות נמוכה. כך נוצר מצב שבו גם כאשר יש התרעה, צו וחשש ברור, לא תמיד קיימת מעטפת הגנה מספקת.

עבור ליאם כל הנתונים האלה כבר אינם רק מספרים - הם חיים בתוך הסיפור שלה, בתוך הזיכרון ובתוך השאלות שאין להן תשובה. בהלוויה של אמה היא בחרה לומר משפט אחד: "אני יודעת שאני לא אשמה". היום היא מסבירה: "זה לא היה מובן מאליו. הרבה זמן הרגשתי שאולי אני הבאתי את זה על המשפחה כי סיפרתי, אבל עם הזמן הבנתי כי מי שרצה לרצוח הוא זה שלחץ על ההדק".

היא מנסה לבנות שגרה מחדש. חזרה לעבוד בקיבוץ, אימצה את הכלבים האהובים של אמה ונשארה עם הזיכרונות שמלווים אותה בכל מקום. "יש ימים שאני עוד מצפה שהיא תפתח את הדלת ותיכנס הביתה. זה לא נעלם". ובתוך כל זה יש גם תקווה אחת ברורה: "אני לא רוצה שיזכרו רק איך היא מתה. אני רוצה שיזכרו איך היא אהבה לחיות".