במרחק של פחות מ־7 ק"מ מהגבול בין ישראל ללבנון נמצאת בועה של תקווה. כפר הנוער נירים שביישוב בוסתן הגליל שבגליל המערבי נראה ממבט ראשון כפסטורליה שקטה, אך עבור 120 הנערים והנערות שחיים בו מדובר בשדה הקרב האמיתי של חייהם. כאן הם מתמודדים עם השדים שבתוכם, עם טראומות עבר, עם החיים שחוו ברחוב ועם מורכבויות במשפחה. מתוך זה הם מנסים לטפס אל עתיד טוב יותר, בעזרת צוות המקום והעומדת בראשו.
קרן מושינסקי (50), מנהלת בית הספר בכפר, היא האישה שמנווטת את הספינה הזו בשנתיים האחרונות, בתוך אחת התקופות המורכבות שידעה המדינה. עם תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד והתמחות בהפרעות רגשיות והתנהגותיות, היא לא באה "לעבוד" בחינוך, אלא לשנות גורלות. היא הגיעה לנירים ב־2009 וצמחה מתוך השטח כמורה ומחנכת, עד לתפקיד הניהול שבו היא מחזיקה כעת. מושינסקי נשואה לרומן, אמא לשלושה ותושבת היישוב הקהילתי נווה זיו שבגבול הצפון.
עמותת נירים הוקמה לפני יותר מ־20 שנה לזכרו של רס"ל ניר קריצ'מן ז"ל, לוחם שייטת 13 שנפל בקרב באזור שכם במסגרת מבצע חומת מגן. המטרה היתה ברורה: להעניק לבני נוער בסיכון גבוה הזדמנות נוספת, לעיתים אחרונה, לכתוב מחדש את סיפור חייהם. כפר הנוער עצמו - בהובלתו של המנהל רז קרני - נמצא בפיקוח משרד החינוך ורשות חסות הנוער במשרד הרווחה, עבור בני נוער שהוצאו מבתיהם עקב מצבי סיכון, ומיועד לנערים ונערות בכיתות ט'-י"ב. "כשאומרים 'נוער בסיכון', לא תמיד מבינים את המשמעות העמוקה", אומרת מושינסקי, "אנחנו מדברים על נוער בקצה רצף הסיכון. אלו נערים ונערות שנפלטו מכל מסגרת. חלקם לא ראו בית ספר שנתיים, חלקם חוו אירועי חיים קשים ברמה המשפחתית, האישית והחברתית. הם מגיעים אלינו עם חוויות של כישלון צורב, שוטטות, שימוש בחומרים, ואפילו תיקים פליליים. אבל בכפר אנחנו לא רואים בהם עבריינים או נזקקים. אלא גיבורים. למה? כי הם בוחרים כל בוקר מחדש לקום ולהתמודד".
מה מאפיין את הנערים שמגיעים אליכם?
"מדובר בחבר'ה עם פערים לימודיים של שלוש וארבע שנים, אבל הפער הלימודי הוא רק הסימפטום. הם חוו אירועים טראומטיים והקושי העיקרי הוא באמון. לרובם יש קושי אקוטי ביצירת קשר עם עולם המבוגרים. הם למדו שהעולם מסוכן, שהמבוגרים מאכזבים. לכן, בלב העשייה שלנו ניצב הקשר האישי. בלי קשר שום דבר לא יקרה, לא בלימודים ולא בטיפול".
כפר הנוער פועל במודל ייחודי המשלב ארבע זירות פעילות: פנימייה, בית ספר, טיפול ושטח. הזירה האחרונה, השטח, היא סימן ההיכר של העמותה. הנערים יוצאים למסעות הישרדות ותהליכים טיפוליים בטבע, שם הם נדרשים לנווט, לבשל לעצמם ולהתמודד עם איתני הטבע. "בשטח אי אפשר לזייף", מסבירה מושינסקי, "כשאתה במסע של ארבעה ימים, כשקר לך ואתה עייף ואתה צריך להגיע ליעד עם הקבוצה שלך, אתה מגלה כוחות שלא ידעת שקיימים בך. זה מתרגם את 'התנהגויות הסיכון' של הרחוב למנהיגות. אם נער ידע לשרוד ברחוב, הוא בטוח יכול לנווט במדבר. אנחנו רק עוזרים לו לתעל את הכוח הזה למקום בונה".
מחזיקים את האמונה
בתוך בית הספר מושינסקי מובילה תפיסה שבה תעודת הבגרות היא לא המטרה הסופית, אלא האמצעי. "היא הכלי החינוכי הכי חזק שלנו. כשנער מסיים בגרות מלאה - וזה קורה אצל 95%-90% מהחניכים שלנו - הוא שובר את תקרת הזכוכית שכולם הבטיחו לו שלעולם לא יעבור. זו ההוכחה הכי חזקה שלו מול עצמו ומול החברה: 'אני יכול'".
כשמבקשים ממושינסקי דוגמה להצלחה, העיניים שלה נוצצות כשהיא מדברת על יותם (שם בדוי). סיפורו של יותם הוא תמצית המאבק וההצלחה של נירים. "יותם הגיע אלינו ישירות מכלא 'אופק'. הוא היה בלב עולם הפשע - סמים, גניבות, אפילו הצתת רכב של ראש מועצה. אני זוכרת את היום הראשון שלו בכפר. הייתי המחנכת שלו. הוא ישב בחדר, הראש שלו היה מושפל עמוק בין הכתפיים, והרגל שלו רעדה בקצב מטורף. הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. הוא היה מפוחד, חסר הגנות, מוקף בנרטיב של 'עבריין'".
איך מתחילים לעבוד עם נער כזה?
"בסבלנות אין קץ. הדרך שלו היתה רצופה משברים. היו פעמים שהוא ברח, היו השעיות הביתה, היו ועדות משמעת קשות. אבל כאן נכנס העיקרון של 'לא מוותרים'. בכל פעם שהוא טעה, החזקנו עבורו את האמונה שהוא מסוגל לקחת אחריות. לא לקחנו את ההתנהגות שלו למקום אישי. שמנו את האגו בצד. יותם התחיל לעבור תהליך של התבוננות פנימה. הוא התחיל לחוות הצלחות קטנות: לעבור מבחן ראשון, לסיים מסע שטח, לנהל קונפליקט עם חבר לקבוצה בלי אלימות.
"בסוף שלוש השנים הוא סיים עם בגרות מלאה. אבל אז הגיע הקושי הבא - הצבא לא רצה לגייס אותו. יותם נלחם בשיניים. הוא התגייס לחוות השומר, הוכיח את עצמו, הגיע ליחידה קרבית והפך למ"כ בגולני. השיא המרגש ביותר היה כשהוא התחתן עם המפקדת שלו מחוות השומר. היום הוא מצפה לילד, הנדסאי בניין שסיים מכינה בטכניון. כשאני רואה אותו, אני יודעת שכל השעות הסיזיפיות, כל הוויכוחים והבריחות - הכל היה שווה את המאמץ".
אובדן, חוסן ו"צו 8" ערכי
אחת הנקודות המרכזיות בגישתה של מושינסקי היא הסירוב לעשות הנחות לנערים. "בעבודה עם נוער בסיכון יש נטייה לפעמים להסתפק בדרישות בינוניות. אנחנו שואפים למצוינות. אנחנו מציבים אתגרים גבוהים כי אנחנו באמת מאמינים שהם מסוגלים. אם הצלחת לשרוד את הרחוב בגיל 14, יש לך כוחות שאין לנער נורמטיבי. התפקיד שלי הוא להגיד להם: 'חבר'ה, אתם שווים יותר, ואני לא אעצור עד שתראו את זה בעצמכם'."
הצוות החינוכי בנירים - מורים, מחנכים, מדריכים ועובדים סוציאליים - הוא הלב הפועם של העשייה: צוות מחויב שעובד עם הלב, נלחם על כל נער ונערה ומוביל אותם להצלחות למרות נקודת הפתיחה הנמוכה שממנה הגיעו. מושינסקי: "אם נער שהיה רגיל לישון עד הצהריים קם בבוקר והגיע לשיעור, גם אם הוא לא נכנס לשיעור הראשון אבל הגיע לשני - אגיד לו 'אני שמחה שאתה פה'. ההצלחות התפקודיות הקטנות האלו בונות את החוסן".
המלחמה שפרצה באוקטובר 2023 היכתה בעמותת נירים בחוזקה, כמו בכל המדינה. העמותה איבדה בוגרים אהובים, ובהם ניצן ליבשטיין ז"ל - בנו של אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב שנפל בקרב - שהיה חניך בכפר במשך ארבע שנים. "ניצן היה ילד עם לב זהב ענק", נזכרת קרן, "הוא מצא אצלנו בית שלא מצא בשום מקום אחר בדרום. הוא נרצח בכפר עזה, ומצאו אותו רק אחרי כמה ימים". יחד עם ניצן מבכה העמותה גם את מותם של אורטל בן איון ז"ל שנרצחה במסיבה בנובה ואת אסיף לוגר ז"ל, שהיה מתנדב שנת שירות בכפר ונפל בקרב בעזה.
איך ממשיכים לנהל כפר נוער בצל אובדן כזה ובצל מלחמה בצפון?
"ב־7 באוקטובר החניכים היו בבתים. החזרנו אותם לכפר תוך יום וחצי, אבל אז התחילו האזעקות והמחסור במיגון. נאלצנו להתפנות. חלק מהקבוצות נשארו וחלק עברו למסגרות חלופיות, אבל קיבלנו החלטה אסטרטגית: אנחנו מייצרים 'אי של שפיות'. גם כשהמדינה היתה בכאוס מוחלט ובתי הספר היו סגורים, המורים שלי הגיעו לכפר כל יום. בדרך לעבודה היינו עוצרים בצידי הכביש בגלל יירוטים, אבל כשנכנסנו לשער הכפר שיחקנו כדורגל, אכלנו יחד, למדנו. זה היה ה'צו 8' הערכי שלנו. הידיעה שאם אנחנו נשדר יציבות, הנערים האלה לא יתפרקו".
כחלק מפעילות ההנצחה, הקימה העמותה את "ניצן נירים" על שם ניצן ליבשטיין - מסגרת חינוכית־טיפולית בדרום לנערים שסובלים מפוסט־טראומה בעקבות המלחמה. נוסף על כך יצאו צוותי "נירים בשכונות" לבתי המלון של המפונים. "הנערים שם היו במצב קיצון", מסבירה מושינסקי. "בלי מסגרת, הם הפכו את היום והלילה, שוטטו, שתו. המדריכים שלנו ניסו לספק להם עוגן בתוך חוסר הוודאות".
שירת הים: המענה הנשי
זירה נוספת ומרגשת שעליה מספרת קרן היא "שירת הים" - מסגרת קטנה וייחודית בתוך הכפר המיועדת לבנות בלבד, בכיתות ט'-י"א, תוכנית של תשעה חודשים המתמקדת בבנות עם קשיי ויסות משמעותיים. "הסגל שם הוא נשי בלבד, והאווירה היא של משפחה עוטפת", מתארת קרן. "הגיעה אלינו נערה אחת מכאוס מוחלט - שוטטות עם גברים מבוגרים, סמים, אלכוהול. היא הגיעה ל'שירת הים' ומשם המשיכה למסלול הרגיל בכפר. היא היתה סופר־מוכשרת וחכמה, אבל הפחד מכישלון שיתק אותה. ליווינו אותה בכל משבר. היא סיימה בגרות מלאה, התגייסה, שירתה במילואים לאורך כל המלחמה והתחילה לימודים אקדמיים. מדי פעם היא קופצת הנה להיטען מחדש בכוחות וחוזרת ל'חיים האמיתיים'. לראות את האומץ של הבנות האלה ואת הכוחות שהן אוספות זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".
כשאני שואלת את קרן מה הופך אותה למנהלת שהיא, היא חוזרת ליכולת לראות מעבר לנתונים היבשים. "בנירים זו עבודה של הלב. כאישה, אני מביאה רגישות שמאפשרת לי לראות את עצמי בתוך הנעליים של הנער או המורה שעומד מולי. אני לא חוששת להגיד שטעיתי. כשאנחנו מניחים את האגו בצד, אנחנו פנויים באמת לראות את הילד".
הקשר עם הבוגרים הוא לכל החיים, והעמותה מלווה כאלף בני נוער מדי שנה במסגרות השונות (הכפר, שירת הים, ניצן נירים והשכונות). מושינסקי מספרת על בוגרים שמתקשרים לאחל חג שמח, שמזמינים לחתונות, ובוגרים בני 30 שפשוט קופצים לביקור כי היו באזור. "המקום הזה הוא הבית היציב הראשון שהיה להם, והם לעולם לא שוכחים את זה".
מה המסר שלך למערכת החינוך הכללית מהניסיון שלך בקצה הסיכון?
"אל תוותרו על הקשר. הלימודים חשובים, הם מניעים את גלגל ההצלחה, אבל הם תמיד משניים לדרך ארץ ולקשר האנושי. נער שמרגיש שרואים אותו, שמאמינים בו באמת - ירצה להצליח גם במתמטיקה. ובעיקר, תזכרו ש'כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן'. אין דבר כזה נער אבוד. יש רק נער שעדיין לא מצאנו את הדרך ללב שלו".
לסיום, מושינסקי מספרת על בוגר שסיים תואר יוקרתי במינהל עסקים, ותרם לאחרונה מחשב נייד לבוגר צעיר שרק התחיל לימודים אקדמיים. "זה המעגל של נירים", היא מסכמת בחיוך, "הופכים מאנשים שזקוקים לעזרה לאנשים שמובילים את החברה ותורמים לה בחזרה. עבורי, זו הציונות האמיתית של שנת 2026".