ב־1 באוקטובר 2023, יום ראשון, הגיעה ד"ר יפה אשור לאילת, נרגשת לקראת התפקיד החדש שאותו החלה - מנהלת המרכז הרפואי יוספטל ומרחב אילת של שירותי בריאות כללית. את סוף השבוע עוד בילתה עם משפחתה המתגוררת ביישוב מיתר שבנגב, ולא דמיינה כי הימים הראשונים, שאמורים להיות תקופת חפיפה, שבמהלכה תערוך היכרות מדורגת עם התפקיד, יהפכו לדרמטיים כל כך.
ד"ר אשור מתמחה ברפואת משפחה ובמחלות כבד, ואת הקריירה החלה בלימודי רפואה באוניברסיטה העברית. לאורך 25 שנות עבודתה בבית החולים הדסה בירושלים ביצעה כמה תפקידי ניהול במחוז, בילתה במעבדות מחקר, ולפני כעשר שנים עברה למיתר. מאז שימשה כסגנית מנהל המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, ולפני שנתיים וחצי הדרימה לאילת לנהל את המרכז הרפואי בעיר - האישה השנייה בתפקיד זה.
המעבר מבאר שבע לאילת אמור היה להיות חלק - לנהל בית חולים ומרכז רפואי שמשרת 60 אלף תושבים ובמקרה הצורך מטפל בכמה עשרות אלפי נופשים, תפקיד חשוב אבל יחסית קטן לעומת סורוקה. מבחינת ד"ר אשור, אם לתאומים בני 21, הבחירה לנהל בית חולים מרוחק תוך ניהול חיים אישיים מורכבים משקפת מחויבות עמוקה לתפקידה ולשליחותה הציבורית. היא קוראת לזה ציונות, אבל לא תיארה לעצמה כמה תוכן תיצוק למושג הזה, מייד עם כניסתה לתפקיד. בן לילה מצאה את עצמה מובילה את בית החולים אל תוך המלחמה, בשעה שאילת הכפילה כמעט את אוכלוסייתה בתוך ימים עם קליטת אלפי מפונים מאזור עוטף עזה והנגב המערבי.
יוספטל, הפועל במרחק של מאות קילומטרים מהמרכזים הרפואיים הגדולים בישראל וללא חלופה קרובה בשעת חירום, מהווה משאב לאומי אסטרטגי, ובתחילת מלחמת חרבות ברזל זה הוכח יותר מאי־פעם.
תחת הנהגתה של ד"ר אשור נשמרה רציפות תפקודית מלאה גם בתנאים מורכבים במיוחד, תוך הרחבת מענים רפואיים, התאמת תשתיות, תגבור צוותים ושמירה בלתי מתפשרת על איכות ובטיחות רפואית.
"פתחנו מרפאות בבתי המלון, כי המפונים לא כל כך רצו לצאת למרפאות בעיר אחרי מה שהם חוו. הם היו בטראומה. זה היה אירוע מאוד גדול. היו לי הרבה שיחות עם המפונים, והסיפורים שלהם היו מאוד קשים"
"זה היה מאוד מורכב ומאוד קשה", היא נזכרת, "עברתי מסורוקה, בעיר שנחשבת פריפריה, אבל אילת זה הפריפריה של הפריפריה - זה אפילו לא דומה. מהר מאוד התעשתנו. בתקופה הראשונה של המלחמה הגיעו המון מתנדבים מכל הארץ, רופאים, אחיות. פתחנו בבתי המלון מרפאות כי המפונים לא כל כך רצו לצאת למרפאות בעיר אחרי מה שחוו. הם היו בטראומה. זה היה אירוע מאוד גדול. היו לי הרבה שיחות עם המפונים והסיפורים היו מאוד קשים. התמודדנו עם הרבה דילמות בתחום בריאות הנפש והפעלנו כמה מרפאות עבור המפונים לצד הפעלת בית החולים לתושבי אילת, לתושבי הערבה וגם עבור כמות עצומה של אנשי הצבא שהגיעו לכאן".
בשלב הראשון של המלחמה הקימה ד"ר אשור יחד עם הנהלת בילינסון ועם הנהלת הכללית באילת את שלוחת "בילינסון באילת", יוזמה שנולדה בבית החולים בפתח תקווה במטרה לתת מענה רפואי מתקדם לאלפי המפונים שהועברו לעיר. בתוך זמן קצר נבנה מודל עבודה משותף שכלל הגעת מומחים בכירים לאילת, התאמת תשתיות רפואיות והטמעת נוהלי עבודה משותפים. המהלך אפשר למפונים לקבל רפואה מתקדמת בעיר עצמה, מבלי להעמיס על בתי החולים במרכז הארץ ומבלי להיטלטל בדרכים בתקופה רגישה.
בהמשך דאגה ד"ר אשור להרחיב את המודל ובהובלתה הוא הורחב לשיתופי פעולה נוספים עם בתי חולים של כללית ברחבי הארץ: עם בית החולים שניידר כדי לחזק את המענה הפדיאטרי עבור ילדים רבים שהגיעו לאילת עם משפחותיהם; מול מרכז שלוותה במטרה להרחיב את שירותי בריאות הנפש בתקופה של טראומה לאומית ועומס רגשי חריג; ומול מומחים נוספים מבתי החולים של כללית שהגיעו לאילת או ליוו מקצועית מרחוק.
"אי אפשר להביא מומחים ובכירים רק מתוך ציונות. כדי לגייס 'רופאי כוכב' צריך לייצר מעטפת חיים שלמה - תעסוקה לבני הזוג, חינוך איכותי לילדים, אקדמיה, מחקר, תחבורה ותשתיות"
וכך, בן לילה הפך יוספטל מבית חולים קטן, פריפריאלי ומבודד לחלק אינטגרלי מרשת מקצועית ארצית המחזקת את יכולותיו ומאפשרת לתת מענה רפואי רחב גם בנקודה הרחוקה ביותר בישראל.
כל אחד עושה יותר
מלבד ניהול בית החולים במהלך המלחמה, אחד המהלכים המשמעותיים שהובילה ד"ר אשור יחד עם פרופ' גל מרקל, הוא הקמת שלוחת המרכז האונקולוגי דוידוף של בית החולים בילינסון באילת. עד הקמת השלוחה נאלצו חולי סרטן מאילת ומהערבה לטוס או לנסוע שעות רבות למרכז הארץ לצורך טיפולים מורכבים, לעיתים בתדירות שבועית.
לדברי ד"ר אשור, השלוחה החדשה שינתה את המציאות: טיפול אונקולוגי מתקדם ברמה של אחד המרכזים המובילים בישראל - קרוב לבית. "באשפוז יום האונקולוגי הכנסתי גם את כל הטיפולים למחלות פנימיות שלא היו פה, טיפולים ביולוגיים והרבה מאוד דברים, מהלך שצמצם משמעותית את הפער הגיאוגרפי, הפחית עומס פיזי ונפשי מהמטופלים ואפשר לתושבי האזור לקבל טיפול איכותי בסביבת מגוריהם".
ד"ר אשור לא הסתפקה רק בהקמת מרכז אונקולוגי, ומאז תחילת כהונתה הובילה גם שורה של מהלכים משמעותיים לפיתוח תשתיות רפואיות ביוספטל, בהם הקמת מכון ה־MRI הראשון בבית החולים שנפתח במארס 2025 ומהווה קפיצת מדרגה משמעותית בזמינות שירותי הדימות לתושבי אילת והערבה. בית החולים ממשיך ליהנות משיתופי פעולה מקצועיים ארוכי שנים עם מרכזים רפואיים נוספים, ובהם בית החולים סורוקה המעניק במשך שנים שירותי פענוח מתקדמים למערך הדימות ביוספטל.
לתת איפה שצריך
במקביל לניהול בית החולים, ד"ר אשור מנהלת גם את מחוז אילת בכללית, המעניק שירות לכ־33 אלף מטופלים בכ־11 מרפאות קהילה באילת ובקיבוצי הערבה. היא הובילה הרחבה משמעותית של שירותי הרפואה בקהילה, גיוס רופאים מומחים והנגשת שירותים רפואיים שלא היו זמינים בעבר באזור, הכוללים שירותי גנטיקה, קרדיולוגיה, רפואת כאב, בריאות הנפש לילדים, פתיחת טיפול יום פסיכיאטרי ושירותים כגון בית מרקחת עד הבית - צעדים שמאפשרים כיום למטופלים רבים לקבל טיפול מתקדם בקרבת מקום מגוריהם, ללא צורך בנסיעות ארוכות למרכז הארץ.
כמו כן, ד"ר אשור חיזקה את זמינות הרופאים באזור באמצעות מערך מתגברים הכולל מומחים מרחבי הארץ, ובהם מומחי ילדים מביה"ח שניידר ורופאי משפחה ממחוזות אחרים של כללית. "זה בית חולים שיש בו חדרי לידה וחדרי ניתוח. הכל בקטן. הבאנו חדר מיון לילדים. הבאנו את שניידר שנציגים שלהם נמצאים פה כל השבוע, יש פה צוותי המטולוגיה מסורוקה והבאנו משם גם מרדימים. לכל מחלקה יש מנהל ולכל מנהל יש אחריות, ואני משתדלת לתקשר מול המנהל הרפואי ומנהלת האחיות. לשמחתנו, יש לנו הסכם שקיים הרבה מאוד שנים עם רופאי הדימות של סורוקה, שמפענחים לנו מרחוק את כל הצילומים לרנטגן".
ד"ר אשור מבינה שכסף הוא מילת המפתח כשמדברים על קפיצת המדרגה שנחוצה כל כך ליוספטל, ולא פחות חשוב מכך - ההבנה שהשקעה במערכת הבריאות באילת היא אינטרס לאומי, ולא עבור האזור בלבד. אילת, היא מזכירה, היא עיר תיירות גדולה, והמרכז הרפואי מעניק כל העת טיפול גם לתיירים, כמו גם לאנשי צבא, למפונים, לרבבות תושבי האזור ולכל מי שמגיע אליה במהלך השנה.
היא מצפה שהרופאים באילת יזכו למענקים כמו אלו שמקבלים מהמדינה מורים שמגיעים לעבוד בעיר, ומבינה את הצורך למשוך רופאים לחבל תקומה ולהעביר גם להם מענקים - אבל מוסיפה כי גם הפריפריה צריכה לזכות לאותו יחס: "אם לרופאים בתקומה נותנים מענק של 600 אלף שקלים, באילת צריכים לתת מענק של מיליון שקלים. בחבל תקומה אנשים לא חייבים להתגורר, ובאילת המצב שונה בגלל הריחוק. תחשבו על רופא שמתגורר במרכז ורוצה לעבוד פה ותלוי בטיסות. אם טיסה מתבטלת אין לו מה לעשות - הוא לא יגיע לעבודה, ואנחנו נסבול ממחסור בכוח אדם".
בימים אלו היא מחכה להחלטת ממשלה בנושא, שתאפשר להביא יותר אנשי רפואה לפריפריה ותעניק להם את התנאים הראויים לכך: "ביה"ח יוספטל והרפואה באילת הם נושא לאומי, וכל המדינה צריכה להתגייס כדי לשפר את רמת הרפואה פה. זה אומר גם השקעת משאבים וגם תוכנית שתיתן אופק אישי ומקצועי לרופאים שמגיעים לפה - וכיום אין באילת מספיק תשתיות שמאפשרות את זה.
"אי אפשר להביא מומחים ובכירים רק מתוך ציונות. כדי לגייס 'רופאי כוכב', צריך לייצר מעטפת חיים שלמה - תעסוקה לבני הזוג, חינוך איכותי לילדים, אקדמיה, מחקר, תחבורה ותשתיות עירוניות. זה לא רק 'להביא רופאים' - זו משפחה שלמה שעוברת לכאן, וצריך לייצר לה את התנאים המתאימים.
"היו פה עוד מנהלים שהובילו מהלכים, אני לא באתי לקרקע בתולה לגמרי, נעשו ונבנו פה דברים. אני השתדלתי להוביל קדימה את מה שאפשר, אבל יש עוד עבודה. החלום שלי זה להפוך את בית החולים למוביל לפחות בתחום אחד ברפואה. שהוא יהווה מוקד משיכה לאנשים מכל הארץ להגיע לפה. אנשים נוסעים לחיפה לפגוש רופא מסוים, ואין סיבה שלא יגיעו גם לאילת אם יהיו פה רופאים מומחים בתחום מיוחד. זה ירים מאוד את בית החולים".
"באתי בגלל האתגר"
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, מהרגע שנכנסה לתפקיד, ד"ר אשור דאגה גם למוכנות לשעת חירום. בשנתיים וחצי האחרונות בוצעו מהלכים רבים שהביאו לשיפור משמעותי במוכנותו של המרכז הרפואי יוספטל, בין היתר תרגילים, חיזוק נוהלי עבודה והתאמות תשתית שזכו להוקרה רשמית ממשרד הבריאות. למרות זאת, המחסור בכוח אדם מורגש בכל רגע: "ברוב בתי החולים למנהל יש הרבה יותר עם מי לחלוק את העבודה. אני מכירה בתי חולים אחרים ויודעת איך זה עובד. אבל אם אני רוצה לנסוע עכשיו לסוף שבוע הביתה, אני לא יכולה כי אני עובדת בלי סגן שיחליף אותי".
"ההחלטה להגיע לאילת היתה רצינית מאוד", מדגישה ד"ר אשור, "באתי בגלל שחשבתי שזה אתגר ומעניין לי להתמודד עם קשיים". ואם ניהול בית חולים בפריפריה הוא אתגר מורכב בפני עצמו, עבור אישה בתפקיד כזה האתגר עשוי להיות כפול.
"היו פה דילמות רגשיות מאוד מורכבות". מפונים באילת לאחר 7 באוקטובר
מעבר לאחריות המקצועית העצומה - ניהול צוותים גדולים, קבלת החלטות רפואיות ומערכתיות והתמודדות עם מחסור במשאבים - מתווספת לעיתים גם מציאות אישית לא פשוטה. הבחירה לעבור לאילת ללא המשפחה שנשארה במיתר לא היתה פשוטה עבורה, ולדבריה יצרה עומס רגשי ולוגיסטי לא קטן, במיוחד כאשר יש צורך לאזן בין קריירה תובענית לבין החיים הפרטיים. "כשעברתי לאילת התאומים שלי היו בני 18, רגע לפני גיוס ובמרחק של 250 ק"מ ממני, בתקופה מאתגרת של הימים שאחרי 7 באוקטובר. כשיכולתי הייתי נוסעת עד למיתר רק כדי לראות את המשפחה. זה היה מאתגר, בטח בתקופה של מלחמה והתמודדות עם משימות של בית חולים שמשרת בבת־אחת יותר מ־120 אלף איש".
בזמנה הפנוי מקפידה ד"ר אשור לקרוא לפחות שני ספרים בשבוע ומספרת שהיא מתגעגעת למחקר: "הייתי עושה המון מחקר בהדסה ואין לי את זה יותר. כשעברתי לדרום בעצם ויתרתי על החלק הזה. זו בחירה לעבור למסלול של ניהול ולהפסיק את המסלול האקדמי, וזה בהחלט חסר לי".
בגזרת הגעגועים ממקום מושבה באילת היא מציינת גם את הצפייה במשחקי הכדורגל של קבוצתה האהובה, הפועל ירושלים: "מי שערך לי את ההיכרות זה הבן שלי, הכל התחיל ממנו. כשהתגוררנו בירושלים הוא היה בכיתה א' ושיחק בקבוצות, ואז הבנתי שאני נהנית לראות משחקים". במשך שנים היא נסעה לכל משחק, מעודדת את הקבוצה לבושה בחולצה ובצעיף אדום־שחור. למרות המעבר לאילת שהרחיק אותה מהקבוצה, מדי פעם כשהיא נוסעת לבקר את משפחתה במיתר היא מצליחה להגניב ביקור באצטדיון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו