עם כלביאה: תרומת הנשים לביטחון אינה סמלית אלא חיונית

למלחמה הזאת, כך נאמר לנו, קוראים מלחמת התקומה - כלומר, מאבק להשבת קיומה של ישראל, כמעין סוגר ספרותי למלחמת העצמאות שבה נולדנו מחדש לפני כמעט שמונה עשורים. אך במובן חשוב אחד זוהי גם מלחמה מהפכנית, וזה תפקידן המרכזי של נשים כלוחמות, לצד הגברים.

בשנת 1948, עצם העובדה שכמה לוחמות מן היישוב נפלו בשבי הירדני הציתה חשבון נפש חרדתי ברחבי המדינה: ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן־גוריון, הורה כי בעתיד נשים לא ישרתו בקו הראשון, וטען כי זה עניין של מוסר; והמפקדים במה שהפך לימים לצבא הגנה לישראל טענו ששבויות בידי ערבים יהוו נשק פסיכולוגי שלא ניתן יהיה להשלים עימו. במשך שנים ארוכות לא ערערו על תפיסה זו, והיא הותירה דורות של מתגייסות לשרת בתפקידי עורף.

עבורי, בסוף שנות ה־60, כבוגרת נמרצת וספורטיבית של תוכנית הגדנ"ע הקשורה לאקדמיה הצבאית של ביה"ס הריאלי בחיפה, פירוש הדבר היה לשרת כקצינת מחקר בנס ציונה. העבודה שלי שם התבססה על ההנחה שאני מספקת הגנה לחיילים, גברים בלבד. הדבר הקרוב ביותר ללחימה שעשיתי היה לחפור תעלות הגנה סביב המעבדות בנס ציונה ערב מלחמת ששת הימים, והאירוע הקרוב ביותר לפציעה בקרב שחוויתי היה כאשר חומר כימי רעיל נשפך על רגלי בטעות.

אותן נשים מסכנות את חייהן אף שב־7 באוקטובר עשרות מהן נלקחו בשבי - חיילות ואזרחיות, צעירות ומבוגרות. במקרים מסוימים התממשו חששותינו הקשים ביותר באשר לפגיעה מידי שוביהן (אם כי פגיעה דומה חוו גם הגברים) - ואף על פי כן הן אינן נרתעות

באותם הימים לא העליתי על דעתי שיכולות להיות חיילות קרביות כמו שיש היום, ושזה יהיה כל כך ברור מאליו. והרי בגלי צה"ל יש ג'ינגל שלפיו תחנת הרדיו הזו היא "הבית של החיילות", שמנוגן לסירוגין עם זה שקורא לתחנה "הבית של החיילים".

סגנית־אלוף אור בן־יהודה היא אחת מהן. מפקדת חי"ר עטורת פרסים והישגים שלחמה הן בחזית סיני והן בעזה. צוות הטנק של בן־יהודה, הנשי כולו, הסתער לקרב ב־7 באוקטובר והרג עשרות מחבלי חמאס, שבוודאי היו מזדעזעים לגלות - אילו יכלו - את מגדרן של מי שחיסלו אותם. עשרות הטייסות, הנווטות והמכונאיות האוויריות שהשתתפו במבצעי "עם כלביא" ביוני 2025 ו"שאגת הארי" הן דוגמה נוספת. וכאלו יש רבות.

בת ה־20 ומשהו שהייתי, היתה מופתעת מכך שהישראליות של היום מקבלת את השתתפות הנשים הזו בקרב כדבר שבשגרה. מדי שנה נפתחים עוד ועוד תפקידי לחימה לנשים, והתופעה נעשית טבעית יותר ויותר. כל הנשים הללו מסכנות את חייהן, אף שבאותה שבת שחורה איומה לפני שנתיים וחצי עשרות מהן נלקחו בשבי - חיילות ואזרחיות, צעירות ומבוגרות. במקרים מסוימים התממשו חששותינו הקשים ביותר באשר לפגיעה מידי שוביהן (אם כי פגיעה דומה חוו גם הגברים) - ואף על פי כן הן אינן נרתעות.

תרומתן אינה סמלית, היא חיונית. בזמן שבו צורכי הביטחון של ישראל דורשים כוח אדם רב יותר, ויותר מדי אזרחים ממשיכים ליהנות מפטור מגיוס - זהו סימן השוויון האולטימטיבי: מחצית החברה, שבעבר נתפסה כפגיעה יותר, היא זו שבאופן גובר מספקת את הביטחון לחברה כולה. די לשאול את מיליוני הנשים האיראניות, שכאשר נשאו עיניהן לשמיים כדי לאתר מטוס F-35 ישראלי, הבינו שאולי אישה היא שיושבת בתא הטייס - ומביאה להן את חירותן. זוהי מלחמת השחרור הכפולה. ולחיילות צה"ל כולן: עלינה והצלחנה במשימתכן החשובה. עם ישראל ואני גאים בכן מאוד.