פעמים רבות אני מוצאת את עצמי חוזרת לשירה של אסתר שקלים על מרים אחות משה, "כשמרים שרה". השיר הזה מזכיר לי שברגע מכונן של ראשית דרכנו כעם, קולו של משה לא עמד לבדו. "כשמרים הנביאה שרה על הים", כותבת אסתר, "כל העם גָּאֹה גָּאָה". אולי משום כך, בכל פעם שאני שומעת אישה בוחרת להשמיע קול, אני נזכרת ברגע ההוא. ברגע שבו קול נשי לא היה בבחינת תוספת, לא שימש קישוט, אלא עמד כהנהגה בפני עצמה.
כשאישה בוחרת לדבר לאחר שחוותה פגיעה עמוקה, היא אינה רק מספרת את סיפורה - היא גם משיבה לעצמה חלק מן השליטה, מאפשרת לחוויה לקבל שם וצורה ומזמינה את החברה שסביבה להקשיב
בשנתיים וחצי האחרונות שמענו קולות כאלה. אישה יושבת מול מצלמה. הקול נשבר לרגע, הנשימה נאספת בזהירות והמבט נשאר יציב. עמית סוסנה. רומי גונן. ארבל יהוד. נשים שחזרו מן השבי ובחרו לדבר. אני מתקשה להסיט את המבט בפני האומץ השקט, הבחירה לתת מילים לחוויה שקשה כל כך לשאת. תודה לכן, שורדות שבי יקרות, תודה לכן שאתן מגדירות עבורי מחדש מהו אומץ.
כאשר אישה בוחרת לדבר לאחר שחוותה פגיעה עמוקה, היא אינה רק מספרת את סיפורה - היא גם משיבה לעצמה חלק מן השליטה שנלקחה ממנה, מאפשרת לחוויה לקבל שם וצורה ומזמינה את החברה שסביבה להקשיב. עצם נוכחותן של שורדות השבי עימנו היא פלא גדול של עוצמה נשית. בחירתן לדבר היא עוד צעד לריפוי ולשיקום. זהו צעד שאינו מובן מאליו. הוא דורש אומץ!
ואולי כאן טמון האתגר הגדול שלנו כחברה. לא די בכך שנאפשר לקולות להישמע - עלינו גם לוודא שהם אינם נותרים תלויים באוויר, אלא שהם הופכים לחלק משיח שמוביל לשינוי ממשי.
שילוב נשים בצומתי קבלת ההחלטות אינו תוספת סמלית ואינו מהלך מגזרי. הוא ביטוי להבנה שחוסן אמיתי נבנה מהקשבה שמובילה למעשה, מריבוי קולות ומניסיון חיים מגוון
בשנים האחרונות, הקול הנשי ששמענו לא היה רק בעדות ובחשיפה - ראינו אותו גם במעשה: לוחמות בחזית, רופאות וחובשות בשטח, שוטרות ומתנדבות, מובילות קהילות שנשאו על כתפיהן אחריות כבדה, נשות מערכות ההצלה, הבריאות, החינוך והרווחה, נשים שמיהרו לזהות את צורכי השעה והקימו מערכי סיוע, רשתות תמיכה ויוזמות אזרחיות, מתוך מחויבות עמוקה לאחר ולחברה כולה. ראינו בנשים הללו את פניה היפות וקולה הצלול של האישה הישראלית, המנהיגה והמובילה.
אנו מצויים בתקופה מכוננת בהיסטוריה שלנו. ברגעים אלו, שבהם נכתבות המילים הללו, עשרות לוחמות צוות אוויר נוטלות חלק פעיל בגזרות השונות, ונשים רבות משרתות בתפקידי מפתח בכל מערכי החירום, הפועלים באומץ וביעילות כה מרשימה. ובאותה נשימה ממש, המציאות הישראלית נמשכת, הלב מוסיף לפעום והחיים הולכים ונמשכים מתוך חוסן ובתקווה גדולה.
קולן של נשים מעולם לא היה חי יותר במציאות שלנו. הקול הזה אינו רק קול מדבר - הוא גם קול פועל. הקול הזה הוא נוכחות שמעצבת מציאות. קול נשי, כשהוא נשמע ופועל, אינו רק עדות אישית או פעילות פיזית, אלא גם רכיב חיוני בבניית חוסנה של המדינה. ועל הקול הזה להיות נוכח סביב שולחנות קבלת ההחלטות, ולהיות מתורגם למדיניות והחלטות.
גם במספרים אנו רואים שהדרך עוד ארוכה. על שיעור הנשים בדרגי הניהול הבכירים ביותר בשירות הציבורי לגדול באופן משמעותי ומשפיע. כאשר מעט מדי נשים נמצאות במקום שבו נקבעים סדרי עדיפויות, מתקבלות החלטות ומעוצבת מדיניות - הקול הנשי עלול להישאר בגדר עדות, ולא להפוך לכוח מעצב.
שילוב נשים בצומתי קבלת ההחלטות אינו תוספת סמלית ואינו מהלך מגזרי. הוא ביטוי להבנה שחוסן אמיתי נבנה מהקשבה שמובילה למעשה, מריבוי קולות ומניסיון חיים מגוון. קול נשי שנשמע אינו פריבילגיה עבורנו כחברה - הוא לא פחות מנכס לאומי, רכיב הכרחי לעתיד של צמיחה בריאה ונכונה. חברה שבה נשים נשמעות ומשפיעות היא חברה בטוחה יותר, צודקת יותר, ואני מאמינה שגם משגשגת יותר.
אני מאחלת לכולנו שבנותינו ונכדותינו יחיו בחברה שבה קולן נשמע ומשפיע באופן טבעי וברור בכל פינה, כך שההישגים שלנו יהיו עבורן המובן מאליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו