מהחיג'אב בביה"ס בטהרן לקדמת האנרגיה הישראלית

בשנה האחרונה, כמו כל העולם, אורית ברחורדר, סמנכ"לית בכירה בקבוצת בזן ומי שמנהלת את יחידת הפוליאוליפינים בקבוצה, עוקבת אחר הנעשה באיראן - מניסיונות ההתקוממות של העם, דרך המתקפה הישראלית־אמריקנית ועד הפסקת האש, שנמצאת בעיצומה בעת כתיבת שורות אלו. אלא שנקודת המבט שלה על האירועים שונה באופן משמעותי, ומלווה בתחושת דאגה, אישית כמעט, לאזרחים שרוצים בהחלפת השלטון.

"כאחת שנולדה שם, אני כמובן רואה את הדברים ביתר רגישות, ומבינה יותר טוב מכל אזרח ישראלי את התחושות. לכן כואב לי כל מה שהאזרחים שם עוברים, אני ממש מרגישה את זה בבטן", היא אומרת. "לפני המלחמה פורסם סרטון של אבא שמחפש את הבן שלו בין כל הגופות. זה עשה לי תחושה איומה. אני מחזיקה אצבעות לשינוי, אבל יודעת עד כמה המשטר אכזרי".

עוד נחזור למעורבות הרגשית של אורית בנעשה באיראן, אבל מאז ראשית שנות ה‏־90, לאחר שעלתה לישראל, היא במציאות אחרת. אחרי שעברה את מסלול ההתאקלמות במדינה חדשה, בית ספר וצבא, היא בחרה בלימודי הנדסה כימית בטכניון, וכבר בשנה השנייה ללימודים התחילה לעבוד בבתי הזיקוק, שכיום נקראים קבוצת בזן. "התחלתי כסטודנטית, התאהבתי במקום, ומאז אני כאן. הייתי גם בראיונות עבודה במקומות אחרים, אבל בשורה התחתונה ידעתי שאני רוצה תעשייה כימית קלאסית, כבדה, של בתי זיקוק ופטרוכימיה, ומאז אני פה. התחלתי כמהנדסת זוטרה, ועם השנים התקדמתי. בהתחלה ניהלתי קבוצה של כ־50 עובדים, בהמשך התקדמתי למנהלת תפעול, לאחר מכן למנהלת מפעל עם כ־500 עובדים, ובשנים האחרונות אני סמנכ"לית בכירה".

עובדת היותה אישה בתחום שרוב העובדים בו הם גברים, בעיקר בתפקידים הבכירים, לא שינתה מבחינתה דבר במסלול ההתקדמות. "למען האמת לא ייחסתי לכך חשיבות. היו לי התיאבון והרצון להתקדם, לפרוץ גבולות ולשבור תקרות זכוכית, ופשוט עשיתי את זה. פרצתי מחסומים בלי לחשוב עליהם. עבדתי בשטח, טיפסתי על מגדלים, עבדתי לילות וסופי שבוע. לא אפשרתי למגדר להיות מחסום ולא נתתי לאף אחד סיבה להרגיש הבדל ביני לבין אחרים. אחרי שאת מוכיחה את עצמך, יודעים לסמוך עלייך - אז זה כבר לא עניין אף אחד.

"עבדתי בשטח, טיפסתי על מגדלים, עבדתי לילות וסופי שבוע. לא אפשרתי למגדר להיות מחסום, ולא נתתי לאף אחד סיבה להרגיש הבדל ביני לבין אחרים. אחרי שאת מוכיחה את עצמך, יודעים לסמוך עלייך - אז זה לא עניין אף אחד"

"אני זוכרת את עצמי בישיבות, וזה קורה גם כיום, שרוב בעלי התפקידים שמשתתפים בהן הם גברים, ואני לפעמים האישה היחידה, במיוחד בייצור, ואת פשוט מביאה את הצד המקצועי הטוב ביותר שלך. אנשים מבחוץ שמו לב לזה יותר מאשר אני חשבתי על זה. כשעליתי בסולם התפקידים, במיוחד בתפקידי ניהול, לא חשבתי שהעובדה שאני אישה תעצור או תעכב אותי, וזה באמת לא קרה. ידעתי שאני מקצועית ומסוגלת להתמודד עם אתגרים כמו כל אחד אחר".

כרמל אולפינים במפרץ חיפה הוא מפעל המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק בארץ כמעט בכל תחום. בשנת 2010 התמזגה הקבוצה עם בתי הזיקוק, ומאז היא נקראת קבוצת בזן, שבה שתי יחידות עסקיות: יחידת הדלקים (שמייצרת דלקים, בנזין, ביטומן ואספלט) והיחידה שבראשה עומדת ברחורדר - פוליאולפינים - ובה שלוש חברות: כרמל אולפינים, חברה בת בהולנד וחברת מחזור נוספת בקיבוץ יסעור, ובסך הכל 700 עובדים הכפופים לה. "הייצור שלנו הוא בהיקף מדהים", היא אומרת בגאווה, "באתר בישראל לבדו אנחנו מייצרים כ־550 אלף טון פוליאתילן ופוליפרופילן בשנה. מהרגע שאתה מתעורר ועד שאתה הולך לישון, אם זה כשאתה קונה לגו, כסאות של כתר, שולחנות לחצר, קופסאות לאחסון אוכל - אתה נוגע במוצרים שמיוצרים מחומר הגלם שלנו.

"אנחנו המפעל שמאחורי המותגים. כשאתה פותח קוטג' בבוקר או שקית לחם, רוב האריזות עשויות מחומרים שמיוצרים אצלנו. גם בתעשייה החקלאית, כלי עבודה, חממות - כל מה שקשור בטפטפות ומוצרים שהם גאווה ישראלית בתחום ההשקיה - רוב חומרי הגלם מגיעים מכרמל אולפינים. יש לנו מחלקת מחקר ופיתוח מהטובות בעולם. אנחנו משתדלים להיות בקדמת הטכנולוגיה ולהתאים את עצמנו לדרישות השוק. כ־60% מהמוצרים שלנו נמכרים לשוק המקומי ו־40% מיוצאים לאירופה ולמדינות נוספות".

העם נקלע לסיטואציה
היא עלתה לישראל כנערה, אחרי ילדות באיראן של משטר האייתוללות. "המשפחה שלי ציונית. ההורים שלי נולדו באיראן, חיו כזוג בישראל, חזרו לאיראן שוב, ואז פרצה המהפכה והם נתקעו שם כמה שנים. בזמן הזה אני נולדתי, ואני זוכרת שתמיד ברקע בבית היה שאנחנו חוזרים לישראל. באותן שנים של אחרי המהפכה היה הזרם הקיצוני שתמך באייתוללות והיה רוב הציבור - השכבה המשכילה והמפרנסת - שלא אהד את המשטר. היו לנו הרבה מאוד אינטראקציות עם החלק הזה בציבור, שהם אוהדי ישראל ונקלעו לסיטואציה הזו כמונו".

איך מתנהלים כיהודים באווירה כזו?
"היתה קהילה יהודית אבל היא הצטמצמה, כי אחרי המהפכה רבים היגרו לארה"ב, אז אני חוויתי את כל ההגבלות - למדתי בבית ספר מוסלמי והלכתי עם חיג'אב, בהפרדה מלאה בין בנים לבנות. מרבית האנשים שעזבו את איראן עשו זאת בלי דרכון ופשוט השאירו הכל מאחור וברחו דרך מדינות שכנות. גם ההורים שלי, כמו כל מי שברח אז, שילמו למבריחי גבול. עברנו דרך טורקיה ומשם לשגרירות ישראל, אחרי כמה ימים הגענו לארץ והתחלנו הכל מאפס - ללמוד שפה חדשה, תרבות חדשה, להסתגל למקום חדש.

"מה שיש לי כיום זה בזכות ההורים שלי, שוויתרו על כל מה שבנו ועזבו הכל כדי שנוכל לחיות כאן, כדי שנהיה במקום שבו אנחנו צריכים להיות".

היא מקווה כי בניגוד לניסיונות התקוממות בשנים קודמות, הפעם, לאחר חיסולו של המנהיג חמינאי האב, העם האיראני אכן יזכה לחופש שכל כך מגיע לו, ובהמשך לכך גם יתחדשו היחסים עם ישראל: "אם באמת יהיה שינוי - אני בהחלט רואה אפשרות לחידוש קשרים כלכליים ותיירותיים.

"לפני 79' היו יחסים טובים ושיתופי פעולה, והלוואי שזה יחזור. יש באיראן עם מדהים ומדינה יפהפייה ועשירה במשאבים – נפט, גז, המון אוצרות טבע – אבל כל זה נמצא בידיים הלא נכונות. סיפרו לי על יחסי העבודה הטובים שהיו שם לפני המהפכה וכל שיתופי הפעולה, על הישראלים שהיו נוסעים לשם במסגרת פרויקטים, והלוואי שנחזור ליום הזה.

"המשטר שם היה מאוד ברוטלי וקיצוני נגדנו, ונראה מה יקרה שם כעת אחרי שחמינאי חוסל. אני זוכרת את השנאה בעיניים שלהם, ואז אני מגיעה לפה ומבינה כמה חשוב שיש לנו מדינה חזקה וצבא ששומר עלינו, וכמה עוצמה יש בחדשנות הישראלית ובעצמאות האנרגטית שלשמחתי אנחנו חלק ממנה. כמי שחוותה שם את האווירה העוינת של אחרי המהפכה, אני יודעת לשים את זה על כף המאזניים ולהבין מה חשוב באמת".

כתף אל כתף עם העובדים
כמי שעומדת בראש מפעל חיוני באחד האזורים הרגישים במדינה, היה ברור לברחורדר מייד אחרי 7 באוקטובר שהיא עומדת בפני ימים מאתגרים - כך במטרה לשמור על בטיחות העובדים וגם כדי להבטיח להם עבודה רציפה.

"עבדנו לאורך כל המלחמה, המתקנים לא הפסיקו לפעול. כשהתחילו לירות טילים מלבנון האיום הפך מוחשי ממש, מאזעקה לאזעקה. אבל תרגלנו את כל התרחישים, היינו ערוכים לכל מצב, העובדים היו מאומנים וידעו בדיוק מה צריך לעשות. יש לנו בישראל כ־300 לקוחות שקונים מאיתנו חומר גלם, וידענו בשנתיים האלה לספק להם את כל מה שהם צריכים בלי שום עיכוב".

ב־16 ביוני 2025, בעיצומו של מבצע עם כלביא, נחתו שלושה טילים איראניים בתחנת הכוח במתחם בזן וגרמו למותם של שלושה עובדים. ברחורדר נדרשה אז למבחן מנהיגות שכמותו טרם חוותה. "זה כאב שאי אפשר לתאר ושום דבר לא ישווה לצער הזה. לאחר האסון", היא נזכרת, "כמו בימים רבים אחרים בתקופת המלחמה, היינו ישנים פה לילות שלמים כי לא משאירים את העובדים לבד. מנהלים בכירים נשארו כאן קרוב לשטח, כדי לתת תחושת ביטחון. רציתי להיות פה עם האנשים שלי, לתמוך בהם כשהם צריכים אותי, וזה היה מבחן אמיתי - מקצועי ואנושי. מבחינתי זו מנהיגות בזמן משבר. זה משהו שאתה קורא עליו בספרים ופתאום אתה צריך ליישם. להיות כתף אל כתף עם העובדים".

איך מחזירים לעובדים את המוטיבציה אחרי אירוע כל כך קשה?

"הטילים נפלו בתחנת הכוח שהיא הלב של קבוצת בזן ונפגעו תשתיות קריטיות, אבל היה ברור לנו שאנחנו צריכים גם להרים את הראש כי המדינה צריכה אותנו וחייבת עצמאות אנרגטית במיוחד בזמנים כאלה. אנחנו צריכים להמשיך לספק חומרי גלם לתעשייה, לספק סולר לחברת החשמל. בסופו של דבר, לא חווינו הפסקות חשמל משמעותיות, וזה גם בזכות האספקה שלנו.

"כולם דיברו על הטיסות הארוכות של חיל האוויר לאיראן במהלך המבצע, וצריך לזכור שהדלק למטוסים זו אספקה מבזן, האספלט לתיקון כבישים ומסלולים, סולר, בנזין - כל אלה הגיעו מאיתנו, מאנשים שהשאירו משפחות בבית והגיעו לכאן כדי לשמור על רציפות תפעולית, ומבחינתנו זו גאווה.

"אני תמיד אומרת לעובדים שלי - יש מי שלובש מדים ירוקים בחזית, ואנחנו לובשים מדים כחולים, כצבע בגדי העבודה. גם אנחנו במילואים, פשוט בחזית אחרת, כדי לשמור על המתקנים ולהבטיח את העצמאות האנרגטית של המדינה".

"יש באיראן עם מדהים ומדינה יפהפייה ועשירה במשאבים, אבל כל זה נמצא בידיים הלא נכונות. סיפרו לי על הישראלים שהיו נוסעים לשם במסגרת פרויקטים ושיתופי פעולה, על היחסים הטובים שהיו - הלוואי שנחזור לזה"

איפה את בעוד חמש-שבע שנים? שרת האנרגיה של ישראל?
"אני רוצה להמשיך להוביל בתחום האנרגיה והתעשייה. בתקופת המלחמה הצריכה לא ירדה, להפך - צרכו יותר מזון בסיסי, יותר מוצרים יומיומיים. היו חודשים שבהם לא עבדנו כרגיל, אחרי נפילת הטילים, אבל בעזרת חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסה הצלחנו לתת פתרונות ללקוחות. פיתחנו עבורם תערובות חדשות, מוצרים חלופיים, כדי שלא ייעצרו קווי ייצור. דאגנו שלא יהיה מצב שמפעל שמייצר אריזות לחומוס עוצר ואז אין חומוס לחיילים, או שמפעל שזקוק לקופסאות לגבינות לא יקבל אותן והאספקה לבתים תיעצר.

"אני רוצה להמשיך בדרך הזו, להוביל חדשנות, גם באנרגיה וגם בחומרי הגלם לתעשיית הפלסטיק בארץ. התעשייה כאן מתקדמת מאוד, ואני רוצה להמשיך לספק לה את המוצרים הכי מתקדמים, חדישים ואיכותיים".