"כולם פה מבינים שהאחריות על הכתפיים שלנו"

עבור רוב אזרחי ישראל העובדה שהחשמל ממשיך לזרום גם כשהמדינה נמצאת בעיצומה של מערכה צבאית וסופגת פגיעות מירי טילים היא חלק בלתי נפרד משגרת החירום. אבל מאחורי היכולת לשמר רציפות תפקודית עומד מערך טכני ואנושי שהפך שם נרדף לחוסן לאומי: אם בימי שגרה אספקת החשמל נתפסת כשירות בסיסי ומובן מאליו, הבהירו השנתיים וחצי האחרונות כי מדובר ב"צינור חמצן" המתוחזק תחת תנאים מורכבים של סיכון פיזי ישיר ובמחויבות מוחלטת למשימה.

למרות החששות שנשמעו מפני תרחישי האימה - בסופו של דבר הציבור לא חש פגיעה משמעותית באספקת החשמל. היציבות הזו מתאפשרת בזכות מערכת מיומנת וערוכה למצבי קיצון, אשר בחזית שלה נמצאים צוותי השטח של חברת החשמל. אלו מצאו את עצמם פועלים לא אחת בנקודות סמוכות לגבול, מטפסים על עמודים באזורים חשופים ומתקנים תשתיות חיוניות תחת איומי נ"ט וכטב"מים, מתוך הבנה שהחשמל הוא התנאי הבסיסי לביטחון ולחיים. אייל בוזי, מנהל מחלקת תפעול, השגחה ואחזקה וממלא מקום מנהל מרחב גליל־גולן, מתאר מקרוב את המציאות הזו בחזית שבגזרתו: "עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל המעבר משגרה לחירום היה מיידי וחד. התחלקנו לצוותי כוננות, תגברנו את מחלקות ההשגחה ואת צוותי הרשת, והיינו מוכנים לכל משימה".

"בפרויקטים שלנו רואים לרוב את הריצופים, שהם למעשה השלב האחרון - המדרחובים והיופי החיצוני - וקשה לראות את מה שנמצא מתחת לאדמה. אבל זה שם, אנחנו ממשיכים להשקיע גם במה שלא רואים

המשימות שניצבו בפני הצוותים היו מורכבות ומסוכנות במיוחד. הפגיעות בתשתיות החשמל היו רבות, והצורך לתקן אותן בזמן אמת הוביל את אנשי השטח לעבוד בתנאים קיצוניים: "מדובר בעובדים שמטפסים על עמודים כשהם חשופים לחלוטין, בטווחים של עשרות עד מאות מטרים מהאיום. כדי להתמודד עם הסיכון פיתחנו שיטות עבודה ייעודיות: הגעה מוסווית לשטח, תדריכים מדויקים לפני כל משימה, ליווי צבאי צמוד וניתוח מוקדם של האיומים בכל נקודת עבודה. ברוב המקרים עבדנו בחשיכה, עם מינימום תאורה וכוחות. לא השתמשנו כמעט בכלים הנדסיים אלא בטיפוס ידני על עמודים. זו אולי דרך איטית יותר, אבל בטוחה יותר בתנאים האלה".

אחד הרגעים הקשים ביותר עבור הצוותים הגיע ב־12 בנובמבר, כחודש לאחר תחילת המלחמה, כאשר עובד נהרג מפגיעת טיל נ"ט ביישוב דובב. האירוע, מודה בוזי, הותיר חותם עמוק: "האתגר היה לשמור על היכולת של הצוותים להתמודד עם המשימות. היינו צריכים לאסוף אותם, לטפל בהם מקצועית ורגשית, אבל גם להזכיר את חשיבות המשימה ועבור מי מבצעים אותה: כיתות כוננות, חקלאים, כוחות צבא ותושבים. אנחנו המנהלים ליווינו אותם אישית, נתנו להם ביטחון שאנחנו איתם. זו עבודה אזרחית עם מחויבות לאומית מטורפת - עובדות ועובדים שהשאירו משפחה בבית בשעה שרובנו היינו בממ"דים או בבית מוגנים ויצאו לקו האש".

למרות הסיכון, המוטיבציה של הצוותים נותרת גבוהה, ובוזי מסביר ש"זה פשוט בדנ"א שלהם". הוא מודה שהם מפחדים ("ברור שהם מפחדים, מי שלא מפחד לא מדבר אמת"), אבל מייד מדגיש כי אין אצלם התלבטות אם לבצע את המשימה: "הם רואים רק את החשיבות שלה לנגד עיניהם. זה נכון לגבי החשמל שסיפקנו לחקלאים שנשארו פה גם כשהאזור התפנה - כי בלי זה המערכות שלהם היו קורסות - והתעצם עוד יותר עם חזרת התושבים לבתיהם. כיום אנשים גרים שם, והעובדים מבינים מה זה אומר, למשל, להיכנס למרחב מוגן בלי חשמל, בחושך מוחלט. המשמעות של הפסקת חשמל היא הרבה מעבר לנוחות - זו תחושת ביטחון בסיסית".

החיזוק לצוותים מגיע גם מהשטח, ובוזי מספר על תגובות התושבים, שמלווים את העובדים כמעט בכל הגעה: "יש הערכה עצומה למה שהם עושים, גם מצד ראשי הרשויות. יש לנו עובדים מצוינים ומסורים, חשוב לחזק אותם, לתת להם גיבוי והערכה על העבודה שהם עושים בסיכון כזה, כי בלעדיהם היינו במקום אחר לגמרי".

הון אנושי מיוחד במינו

המשימה של בוזי וצוותי השטח בצפון היא להבטיח שהחשמל יגיע עד הבית האחרון על הגדר, אך המאמץ הזה מתחיל ביציבות הייצור בתחנות הכוח, שהן לב המערכת. כאן עובר כובד המשקל אל המתקנים שמבחינה לאומית משדרים עוצמה ויציבות, אך בשל כך גם מהווים יעד אסטרטגי ראשון במעלה. מאיר אטיאס, מנהל תחנת הכוח אורות רבין, מזקק במשפט אחד את המשמעות של המקום שעליו הוא מופקד: "התחנה הזו היא הרבה יותר ממפעל לייצור חשמל - היא אבן יסוד במערכת האנרגיה של המדינה".

אורות רבין היא אחת התחנות המרכזיות בישראל, עם יכולת ייצור גבוהה במיוחד המבוססת על שילוב דלקים - פחם, גז וסולר. השילוב הזה מייצר גמישות תפעולית, אך גם מורכבות גבוהה. "המוכנות לחירום היא חלק מהשגרה שלנו לאורך כל השנה", מדגיש אטיאס, "אבל המלחמה נתנה לכך משנה תוקף. אחד האתגרים הראשונים שמתחדדים במצבי חירום הוא ניהול כוח האדם. תחנת כוח היא מערכת שלא יכולה לעצור, ודורשת נוכחות של עובדים מקצועיים בכל רגע נתון, אבל דווקא הריכוז שלהם במקום אחד עלול להפוך לנקודת תורפה ולהוות סיכון במקרה של פגיעה. הפתרון נמצא בניהול דינמי של כוח האדם, פריסה לאורך היממה, שמירה על מסה קריטית בכל תחום, ועמידה מלאה בהנחיות הביטחוניות. גם התפעול עצמו עבר התאמות כדי להפחית סיכונים: חומרים רגישים מפוזרים יותר, אזורים פגיעים מנוהלים בזהירות יתרה, ובמקביל מתבצעים תרגולים שוטפים של התאוששות מהירה מפגיעה. המטרה אינה רק למנוע תרחישים, אלא לדעת לחיות איתם".

אטיאס מצייר תמונה רחבה בהרבה מייצור חשמל בלבד. מדובר, לדבריו, במערכת מורכבת, גמישה ועמידה, שמצליחה להמשיך לפעול גם בתנאים הקשים ביותר, ובעיקר נשענת על אנשים שמבינים היטב את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם. ברמה האישית, הוא מדגיש שוב את האנשים שמאחורי המערכות: "אני מנהל הון אנושי מיוחד במינו. מדובר באנשים עם מחויבות ומסירות אדירה, שעוזבים את הבית בזמן אזעקות ומגיעים לתחנה 24/7. גם עובדים שבשגרה פועלים במתכונת יומית עברו למשמרות, כדי לאפשר רציפות תפעולית מלאה. יש כאן ערבות הדדית בין כולם מתוך הבנה של גודל המשימה".

מאיר אטיאס: "התפעול בתחנה עבר התאמות בשל המצב הביטחוני כדי להפחית סיכונים: חומרים רגישים מפוזרים יותר, אזורים פגיעים מנוהלים בזהירות יתרה, ובמקביל מתבצעים תרגולים שוטפים של התאוששות מהירה מפגיעה"

את תחושת השליחות הזו ממחיש אולי יותר מכל סיפור הגמלאים של החברה. אטיאס מספר כי במהלך המלחמה גויסו עובדים רבים למילואים, במיוחד בתחומים קריטיים הקשורים להפעלת מערכות הפחם. במקביל, הדרישה לייצור חשמל דווקא בפחם עלתה ומי שנכנסו לנעליים החסרות היו עובדים שכבר פרשו. "הם חזרו לתחנה, עבדו כתף אל כתף עם הדור הצעיר, ולעיתים בהיקפים מלאים ואף מעבר לכך. זו גאווה עצומה להוביל קבוצה כזו", אומר אטיאס.

"כשצריך - כולם מזנקים"

חברת החשמל הוקמה לפני 103 שנה ופרסה בישראל תשתית שאיפשרה את צמיחת המשק ולמעשה את ההתפתחות המדהימה של כל תחום בחיי המדינה. חיוניות החברה באה לידי ביטוי לא רק בימי מלחמה אלא גם באירועי מזג אוויר קיצוני ובאתגרים היומיומיים של מתן מענה בהיקפי הייצור, של חיבור עשרות אלפי יחידות דיור חדשות למערכת חשמל, ועוד. דורון שלגי, מנהל אגף הולכה בחטיבת הולכה והשנאה, מנווט את אחת המערכות הקריטיות ביותר לתפקוד השוטף של המדינה - זו שמובילה את האנרגיה לכל בית, מפעל ותשתית חיונית, בשגרה ובחירום. מדובר בתשתית רחבת היקף הכוללת תחנות משנה, תחנות מיתוג וקווי הולכה, או כפי שהוא מכנה אותה - "המוביל הארצי" של החשמל.

בשגרה האתגר המרכזי של האגף הוא פיתוח מתמיד של המערכת כדי לעמוד בביקושים הגדלים. לדברי שלגי, הרפורמה במשק החשמל והמעבר לאנרגיות מתחדשות האיצו משמעותית את קצב הפיתוח: "לא מדובר רק בגידול טבעי באוכלוסייה, אלא גם בשינוי עומק במשק האנרגיה - כניסה של יצרנים פרטיים, מתקני אנרגיה סולארית ורוח, והצורך לחבר את כולם למערכת ההולכה". לצד זאת הוא מצביע על מגמה נוספת שמעצבת את העתיד: צריכת האנרגיה האדירה של עולמות הבינה המלאכותית. "חוות שרתים צורכות כמויות עצומות של חשמל במתח עליון. כדי לאפשר את זה אנחנו נדרשים להגדיל את קיבולת המערכת ולהקים עשרות ומאות פרויקטים במקביל - קווים חדשים ושדרוג של קיימים. עבודות אלה מתבצעות במסגרת תוכנית פיתוח לאומית ארוכת טווח, בהיקפים של עשרות מיליונים ועד מיליארדי שקלים לפרויקט בודד".

"בפרויקטים שלנו רואים לרוב את הריצופים, שהם למעשה השלב האחרון - המדרחובים והיופי החיצוני - וקשה לראות את מה שנמצא מתחת לאדמה. אבל זה שם, אנחנו ממשיכים להשקיע גם במה שלא רואים"

עם המעבר לשגרת חירום האתגר התרחב, אך הפיתוח לא נעצר. "מהרגע שנכנסנו למלחמה פעלנו בשני מישורים: המשכנו את תוכנית הפיתוח ללא עצירה, ובמקביל חיזקנו משמעותית את יכולות התגובה לאירועי חירום". אחד הפתרונות המרכזיים שפותחו במסגרת זו, במטרה להבטיח אספקת חשמל לכל חלק במדינה גם כאשר קו מתח נפגע, הוא מערך ה"קיטים" - תחנות משנה ניידות ומודולריות. "זה פתרון ייחודי בקנה מידה עולמי. הכנו עשרות מערכות כאלה, שמאוחסנות בנקודות אסטרטגיות ברחבי הארץ", מספר שלגי. "במקרה של פגיעה בתחנת משנה ניתן להרכיב את הקיט בתוך שעות ולחדש את אספקת החשמל לאלפי תושבים".

במקביל, מתמודדים צוותי האגף עם פגיעות חוזרות ונשנות בקווי ההולכה עצמם - לעיתים מבלי שהציבור מודע לכך כלל. "מאז תחילת הלחימה היו לא מעט פגיעות, רסיסים או פגיעות ישירות שחותכים כבלים. בתוך שתי דקות אנחנו מקבלים התרעה על ניתוק קו, והצוותים יוצאים לשטח. ההתמודדות בשטח מורכבת במיוחד: קווי ההולכה נמתחים בגבהים של עשרות מטרים, לעיתים באזורים הרריים או בלתי נגישים לרכב. באזורים מרוחקים אנחנו מפעילים מסוקים כדי לאתר את התקלה. לאחר מכן נדרשים לעיתים מנופים כבדים, ובמקרים שאין גישה - העובדים מטפסים על העמודים ועובדים כשהם תלויים בין שמיים וארץ, אבל את הכל אנחנו עושים תוך שמירה על כל כללי הבטיחות.

"כל האופרציה הזו נועדה להבטיח רציפות אנרגטית, ומבחינת כל אחד מאנשי הצוות זו ציונות של ממש, לא קלישאה. כשקו נופל - לא משנה אם זה בליל הסדר או באמצע הלילה - כולם מזנקים. לא צריך לבקש מהם. הם מבינים שהאחריות על הכתפיים שלהם, שאין מישהו אחר שיחזיק את הרשת הזו. הפער בין מה שמתרחש בשטח לבין מה שהציבור חווה הוא בעיניי עדות לעוצמת המערכת. יש נזקים, יש פגיעות, אבל הן מטופלות בזמן אמת. זו מכונה משומנת שפועלת מתוך הבנה של חשיבות המשימה - לספק חשמל למדינה ולאפשר לה להמשיך להתקיים, להתפתח ולבנות את העתיד שלה".

"כוח חירום לכל דבר"

עבור מיטל הראל - מנהלת מחלקת תפעול, השגחה ואחזקה במרחב נגב - העבודה תחת איום ביטחוני היא חלק מהמציאות בדרום כבר שנים רבות, בין עוד סבב למבצע ובין ה"טפטופים" שאפיינו את שגרת האזור במשך שנים. "אנחנו פועלים עם רכבים ממוגנים, קסדות, אפודים ובמות הרמה ממוגנות", היא מתארת. "כל יציאה לשטח דורשת תיאום ואישור מהצבא, ולעיתים גם ליווי צמוד לנקודות מסוימות. זה מתח מתמיד בין הצורך לתת שירות ללקוח לבין האחריות לביטחון העובדים".

המחויבות הטוטאלית של אנשי השטח קיבלה ביטוי מיוחד בשבת 7 באוקטובר, כאשר צוותי חברת חשמל הגיעו מתוגברים לאזור העוטף כשמסביב מתנהלת לחימה ובשטח נמצאים רק כוחות לוחמים. היה ברור שאסור להמתין עם תיקון הנזקים וכי חייבים להחזיר את זרם החשמל לאנשים שישבו בחושך בממ"דים או לבסיסים צבאיים שנותקו בגלל פגיעה ברשת. גם בחודשים שלאחר מכן התמודדה הראל עם אתגרים לא פשוטים: "רבים מהעובדים הם תושבי האזור וחלקם פונו מבתיהם. במקביל, עובדים רבים גויסו למילואים, והמחסור בכוח אדם הורגש היטב, אבל כל מחלקה תגברה את השנייה והיה ברור שאנחנו ניצבים בפני משימה לאומית, לא פחות, כדי שהשירות לא ייפגע". לצד זאת, החברה סיפקה מענה גם לצרכים האישיים של עובדיה: פתרונות דיור חלופיים, מערכי הסעות חדשים והתאמות לוגיסטיות מורכבות. "חשוב היה לנו להיות שם עבור העובדים והמשפחות שלהם", היא מוסיפה.

"הצוותים שלנו הם מהראשונים להגיע לאתרי נפילה, כדי לנטרל את החשמל החי במקום ולאפשר לצוותי החירום להיכנס ללא חשש להתחשמלות במבנים ההרוסים. הם מבקשים לבוא ולעזור בזירות גם כשיש עומס"

בעת ירי טילים תפקידם של הצוותים מקבל משמעות קריטית, בעיקר במקרה של פגיעה ישירה. "האנשים שלנו הם כוח חירום לכל דבר, כמו מד"א, כיבוי אש וכדומה - מהראשונים להגיע לכל אתר נפילה - כדי לנטרל את החשמל החי במקום ולאפשר לצוותי החירום להיכנס ללא חשש להתחשמלות במבנים ההרוסים. מעבר לכך, הצוותים נדרשים לאתר ולנטרל סכנות נוספות: חדרי שנאים שנפתחו מהדף, חוטים קרועים או תשתיות חשופות שמהווים סכנת חיים".

כמו בגבול הצפון, גם בנגב התחדד המחיר האנושי של העבודה באופן כואב במיוחד, כאשר ב־9 באוקטובר 2023 נהרגו אחד מעובדי המחלקה ומאבטח של החברה מירי בשוגג במהלך העבודה להשבת זרם החשמל ליישובי העוטף. "זו היתה מציאות קשה מאוד לעיכול", אומרת הראל, "מאז, כל יציאה לשטח מלווה גם במטען רגשי כבד. אנחנו מדברים עם העובדים הרבה על התחושות והפחדים, והכי חשוב לי שהם יחזרו הביתה בשלום. לכן אנחנו משקיעים רבות באמצעי מיגון, כולל מיגוניות ניידות שמגיעות לשטח במשימות ממושכות".

למרות הכל, המוטיבציה אינה מתערערת - להפך. הראל: "אני מקבלת הודעות מעובדים שמבקשים להגיע ולעזור בזירות, גם כשיש עומס של תקלות שוטפות. כולם מבינים כיום יותר מתמיד עד כמה החשמל הוא מצרך חיוני, ועד כמה אנחנו חלק מצינור החמצן של האזור. האינטראקציה עם כוחות הביטחון וההבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מהחוסן של היישובים – זו התחושה החזקה ביותר. אנחנו לא רק מתקנים תשתיות - אנחנו מאפשרים חיים".