בצפון רמת הגולן, למרגלות הר חרמונית ובגובה של כ-1,100 מטרים מעל פני הים, השקט בין הגפנים של כרם אל-רום כמעט ממכר. שומעים בעיקר את מזמרות העובדים ואת הרוח, וקל לשכוח שבמשך חודשים ארוכים של מלחמה האזור הזה היה נתון תחת איום. הכרם, המשתייך לייקבי רמת הגולן, פועל באזור הנחשב לאחד האיכותיים ביותר לגידול ענבי יין בישראל בשל הקרקע הוולקנית והטמפרטורות הנמוכות, אך במלחמת "חרבות ברזל" הוא הפך לחזית של ממש. עבור גלית, הכורמת שמנהלת את המקום, חודשי הלחימה היו שילוב של חרדה עמוקה ותחושת שליחות.
גלית בוט דייוויס, כורמת מקיבוץ אל-רום, רואה בכרם הרבה מעבר למקום עבודה. כשהיא מביטה על הנוף שסביבה היום היא נזכרת בימים שבהם שריקות הרקטות היו חלק מהשגרה: "זה נראה מאוד פסטורלי עכשיו, אבל כשאתה שומע אזעקה אתה צריך להחליט - לרוץ למיגונית או לא לרוץ למיגונית, ככה עבדנו, אתם מבינים? אבל אני פה ואני מאוהבת בעבודה שלי.
אני מתחילה כל יום בשש ורבע, יש פה ילדים, תאילנדים, חבר'ה דרוזים - כולם עובדים יחד. ואני - כיף לי פה, אני מרגישה את האנרגיה הזאת של האדמה".
ההיסטוריה האישית שלה שזורה בהיסטוריה של הקיבוץ והאדמה שבה היא עובדת: "גדלתי בארגנטינה והגעתי לישראל מתוך ציונות, במסגרת של עליית הנוער ולאחר מכן בגרעין נח"ל. קיבוץ אל-רום אימץ אותנו, ב-1999 עברתי לגור פה והשאר היסטוריה". בזמן שהיא עוברת בין הגפנים, היא מדגימה את העבודה העדינה הנדרשת כדי להבטיח את הבציר הבא: "מה שאנחנו עושים עכשיו זה זמירה ואז בעצם מתחילים את העונה. כל נקודה כזאת (על הענף) היאה בעצם זמורה שתגדל ועל זה ישבו האשכולות".
הייחודיות של כרם אל-רום, שניטע ב-1983, טמונה בנתונים הטבעיים שלו, המאפשרים ליקבי רמת הגולן לייצר יינות בעלי אופי ייחודי. גלית מסבירה את החשיבות של הבנת השטח: "היין שלנו טוב כי הוא בא מכאן, מתוך עשייה, וזה עוזר לנו להבין מה ההשפעה של האדמה על הגידול, למה למשל אני אעשה פרומון (כימיקל המפרש מבעלי חיים) ולא ארסס? בכמה מקומות בעולם עוד יש אדמה וולקנית בגובה 1,100 בטמפרטורות שלנו? זו כבר 'מכת פתיחה' רצינית אז אנחנו צריכים לכבד את זה".
דואגים לדור החקלאים הבא
אחד הגורמים המשמעותיים שסייעו לכרם אל-רום לשרוד את תקופת הלחימה ולהשתקם אחריה הוא שיתוף הפעולה עם תלמידי תיכון "אדם ואדמה". מדובר ברשת בתי ספר חקלאיים שהוקמה על ידי ארגון "השומר החדש", המציעה לנערים ונערות מסלול המשלב לימודי בגרות מלאים עם עבודת כפיים חקלאית מדי בוקר. התיכון פועל מתוך תפיסה של חיבור לקרקע, אחריות אישית ופיתוח מנהיגות דרך העבודה בשדה. גפן, בת שירות במסגרת התוכנית, מספרת על החוויה: "מגיעים לתיכון ילדים מכל הארץ, גם דתיים וגם חילונים. הרבה פעמים תלמידים בגיל שלנו מרגישים שהם מבזבזים את הזמן בבית הספר ופה זה לא קורה לרגע, להיפך".
הנוכחות של הצעירים הללו בכרם היא עבור גלית הבטחה לעתיד הענף. "זה ילדים שיודעים מה זה לעבוד, יודעים מה זה קר ברגליים, יודעים מה זה כשקשה בידיים, וזה חשוב. החקלאי הממוצע היום בסביבות הגיל ה-60 פלוס, אז צריך שאנחנו נדאג להמשך. יש פה הרבה טכנולוגיה שאולי לא רואים אותה בשטח כי אנחנו בשדה, אבל אין לנו במה להתבייש.
"אני זוכרת שאחד מרכזי המשק של הקיבוץ בא אלי ואמר לי 'אני רואה שהכרם שלך מלא עשבייה, זה לא חקלאי'. אבל זה הכי חקלאי שיש. זה להיות גם עם הטבע, עם האנשים, זה לחבר. הרגשנו את זה גם בתקופת המלחמה, כשהיה צריך למצוא את הכוחות להמשיך. יש לנו פה חבר'ה מבין העובדים שהיו בטנקים כל המלחמה, גם זה חלק מהעשייה שלנו פה. בעיניי, כקיבוץ, יש לנו אחריות מאוד גדולה. היו נפילות קרובות. הייתה לי נפילה בעמק הבכא, על השרדונה שלנו, פגעה בקו ראשי של מים, אבל ברור היה לנו שאנחנו לא מפסיקים. החקלאות זה חלק מלהיות פה, לשמור על הגבול שלנו במובן הכי חיובי של עשייה וצמיחה. אני זכיתי, אני עושה את מה שאני אוהבת. זו העבודה שלי, כל בוקר זה הנוף שלי, של המשרד. זה לא שומר מסך בווינדוס, זה הדבר האמיתי".