יום שישי, 05:00. טלפון מהמילואים והשיגרה שלנו משתנה. הקפה של הבוקר שכל כך חיכינו לשתות יחד, ה"פעם בשבוע" שלנו, נדחה, לא ידוע למתי. שלא כמו בכל בוקר, לא היה צריך לנסות לגרד אותו מהמיטה. הוא מייד קם להתארגן. "איפה שמנו את התיק-", "תבדוק בארון למעלה", אני ממלמלת מהמיטה, לא מאמינה שזה אכן קורה. "יש עוד משחת שיניים-", "תיקח את שלנו, לא נורא, אקנה לי אחרת". אני כבר קמה ומבינה שזה באמת קורה. "גרביים לקחת? פליז? יש לך מספיק מדים? מגבת? תסיים כאן, אני אלך לארגן את הבנות". "כשאסיים, אצא עם הכלבים". 08:00, אנחנו כבר בדרך, אחרי שהבאנו את הבנות לגן. ב-12:00 אני צריכה לאסוף אותן ועד אז אני צריכה לתקתק ארוחת צהריים, סידורים ולא לשכוח שאני גם עובדת בסוף השבוע. האיש שלי. עשר שנים. ארבע שנות נישואים. שתי בנות. שני כלבים. חיים שלמים של ביחד, עוד מתקופת הצבא. אחר כך הגיעו המילואים ואיתם עופרת יצוקה. גם אז לא היו לבטים, הוא התייצב מייד. רגע לפני שניפרד בנשיקה חטופה, צרור של דברים שצריך לטפל בהם: "צריך להתקשר לכל האנשים מהעבודה". ככה זה עצמאי, ברגע אחד פתאום כל הלקוחות צריכים להבין ולחכות בסבלנות; "אם תיתקעי עם האוטו, תדעי שכבר הגיע הזמן להחליף את המצבר". טוב עד אז הוא יחזור; "תתקשרי לספר לאמא שלי, היא בטח תעזור". ככה זה, לוחם, מילואימניק, אבא - אבל אמא יש רק אחת. זהו, הורדתי אותו בצומת פתח תקווה. נשיקה אחרונה ועכשיו אוספים אותו ממני לעזה. "יהיה בסדר" ישראלי, כזה שמשותף לכולנו, כמו המילואים. "חוץ מזה אל תשכחי", אמר לפני שנפרדנו לשלושה שבועות, או יותר (או פחות), "זה טוב להתגעגע". 09:00, אני כבר בבית מתחילה לעבוד. עד הערב אספיק לדבר איתו בחטף פעמיים, שיחות ענייניות בלי הרבה מידע. "שמור על עצמך", "אל תדאגי, יהיה בסדר", שוב פעם המשפט הזה. גבר בן 31, הולך למילואים באמצע החיים וישן על אבנים באמצע נובמבר, ועדיין לו זה כל כך ברור. לי קצת פחות. העיקר שיחזור בשלום.
כשאישה שולחת את בעלה למילואים
נשיקה אחרונה והוא הולך • "אל תדאגי, יהיה בסדר", שוב אותו משפט • גבר הולך למילואים באמצע החיים, לו זה ברור - לי קצת פחות
, עודכן
Load more...