אהוב שלי, יחיד שלי, נצחי שלי, אמנונוש. בטיפול יום המטולוגי בהדסה, בסתיו הקשה הזה, אמרת לי: "אני לא יכול להעלות בדעתי איזה חיים היו לי בלעדייך". ואני עניתי: "ואני לא יכולה להעלות בדעתי איזה חיים יהיו לי בלעדיך. בבקשה, המשך להחזיק מעמד". "יש לי עוד כוחות", אמרת לי.
אני יודעת כבר הרבה זמן שזמננו קצוב. שנינו יודעים. נוגעים בזה רק במרומז, בזהירות רבה ולעיתים רחוקות. וזמנו של מי אינו קצוב? ומי בכלל יודע מה מחכה לו מחר או בעוד שעה? את הטיעון הזה נהגתי לשנן וגם לשלוף באחדות מהפעמים שבהן נגענו בכאב הזה. מראש זמננו היה קצוב כי התחלנו מאוחר. כשבאת, אמרתי שאני רוצה 45 שנים. אני הרי תמיד רוצה יותר ורוצה את הכי, ואת הכי היה לי - אותך. "אני בפרס הגדול כבר זכיתי", הייתי מסבירה למהמרים בינינו, שקיוו לזכות בהגרלות ובתחרויות. וגם אמרתי שאני לא קונה פיס כי את המזל שלי אני לא מבזבזת על כסף, אלא שומרת אותו לדברים החשובים. הדברים החשובים תמיד היית אתה. אתה, ומה שצמח ממך. הבנים שלנו, רוני שגידלנו יחד, הילדים הנהדרים שלך שעטפנו לחיקנו האוהב. המשפחה. הדברים החשובים באמת היתה האהבה. דבר לא היה חשוב לי מהאהבה הזו ומהעולם שהיא הקימה לנו. היקום שהקמנו לנו בכמעט שלושה עשורים. אני בת מזל. זכיתי לאהוב אותך ולהיות נאהבת באותו האופן על ידיך. כמה קל ופשוט זה היה. אהבנו אחד את השני בלי תנאי, בלי ספקות, בלי משחקים, בלי הפוגות, בלי פחד. כלים שלובים. היינו מעגל חשמלי סגור, משק סגור. שלם אחד גדול ומושלם באהבתנו, בחיים האלה שבנינו לנו. שונים ודומים, משלימים האחד את השנייה, ואתה המגדלור. הייתי אדם טוב יותר בזכותך, מופת אנושי שכמוך. למדתי ממך וגם לימדתי אותך. הייתי שלך. אני נשארת שלך עד לפגישתנו הבאה, ומשם והלאה. להתראות אמנונוש, אהובי.
ילדיו של אמנון ליפקין-שחק, שהובא אתמול למנוחות בבית העלמין קריית שאול, נפרדו ממנו בפעם האחרונה
"כל כך הרבה מלחמות נלחמת בחייך, בגבורה, בקור רוח. וכך גם נלחמת את מלחמתך האחרונה", אמרה מיכל, "החלטת את ההחלטות בקור רוח, לבד, אך זה היה הקרב היחידי שבו לא ניצחת. נלחמת עד הסוף, עד שלא יכולת יותר.
"אבא, עוד קשה להתייחס אליך בלשון עבר, לא בטוחה שזה יהיה קל אי פעם, אבל אתה אבא מיוחד. תמיד אמרת שכל עוד טוב לנו, טוב לך. אקח את זה איתי בתור אמא. הרבה פעמים אנחנו שומעים שאומרים עליך שפיך וליבך היו שווים, אך זה לא נכון. הלב שלך היה גדול הרבה יותר".
"לא תמיד היה קל להיות הבן של", אמר בנו אורי, "אבל דע, שלשמוע מאחרים עד כמה אני דומה לך מילא את ליבי בגאווה גדולה. אתה בדיוק האדם שהצטייר בציבור: צנוע, חד, רואה את המציאות נכוחה בצורה פתוחה ומקבלת. רודף שלום, אוהב אדם, מרגיע, מתווה דרך".
בן נוסף של ליפקין-שחק, יובל, ספד לו גם הוא: "מאוד מפחיד לאבד אותך, וזה משאיר לי חור עמוק בלב, חור שלא יתמלא עד שלא אפגוש אותך ביום מן הימים. הרבה מדברים על התפקידים שמילאת בתור איש צבא, בתור פוליטיקאי, בתור איש עסקים. אבל לפני כל הדברים האלה היית אבא שלי, ובתפקיד הזה הצטיינת יותר מכל. קצת קשה להיות הבן שלך כי תמיד אהיה בצילך, אבל הצל הזה חמים ונעים ולא אסטה ממנו לעולם. אמרת לי שראית הרבה ילדים בני 20 שמתו בלי שהספיקו לאהוב ולשמוח, לחיות ולבנות לעצמם משפחה. שאתה הספקת את כל אלה והרבה יותר מזה, שאתה מוכן ללכת. אני רק רוצה להגיד שאני אוהב אותך מאוד וגאה להיות הבן שלך. לך לישון, כי מגיעה לך מנוחה נצחית".
לילך שובל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו