"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
חושף חולשה
"תוחלת החיים של אהבה", הרומן האוטוביוגרפי של ינץ לוי, מלא כנות ועוצמה, אך מפקיע מהקורא את חופש הפרשנות שלו
צילום: Thinkstock // רומן תרפויטי

חושף חולשה

"תוחלת החיים של אהבה", הרומן האוטוביוגרפי של ינץ לוי, מלא כנות ועוצמה, אך מפקיע מהקורא את חופש הפרשנות שלו

יונה אשרוב
, עודכן

ינץ לוי, תסריטאי, סופר ילדים ונוער ומחבר סידרת הספרים המצליחה "הרפתקאות דוד אריה", עוסק בספרו השלישי למבוגרים בחיי משפחתו. ינץ משרטט בכנות מלאת הערכה את ההתמודדות עם השיטיון של אביו ועם המחלה הטרגית והסופנית שאחיו נדבק בה במפתיע. ספרו הוא התפרצות כנה של רגש, אך האותנטיות שלו, שהיא נקודת חוזקו, מהווה גם את מקור חולשותיו.

כבר בהתחלה לוי מנסה לזעזע את אמות הסיפים, ומתנער לחלוטין מהקאנון הספרותי, כאשר הוא כותב כי מבחינתו הספרות היא "מקסם־שווא" שאינו נאמן לאמת, ומציין, לעומת זאת, ש"כל מה שכתוב כאן אמת. מה זה אומר? זה פשוט קרה".

אם כן, הספר של לוי הוא מסמך אוטוביוגרפי נוגע ללב, אך חולשותיו אינן בגדר חולשות ספרותיות אלא בגדר חולשות של כתיבה בכלל. אפשר שמתוקף נאמנותו הבלתי מתפשרת לאמת לוי מקפיד על דיווח מתמיד של מחשבותיו, מעשיו ואמירותיו. כמו כן, הוא נוטה להסביר את שכתב ומדוע כתב זאת. מנגנון זה אינו מבוצע רע כשלעצמו, אך הוא יוצר מלאות ואטימות ובכך מייתר לחלוטין את תפקיד הקורא כפרשן. האפולוגטיקה שנוקט לוי מרגישה כמו יהירות, שכן נדמה שהכותב לא סומך על קוראיו שיבינו את אשר התרחש ללא תיווכו.

כריכת הספר (זמורה ביתן)

הפוטנציאל הרגשי של המציאות תמיד גדול מזה של הספרות, וברגעים מסוימים, כשלוי מספר בצלילות על הרגעים הקשים ביותר של משפחתו, חוויית הקריאה מתעצמת כפליים: הוויתור על כלב המשפחה, דרך התמונות של האב שאובדן זיכרונו הולך ומחמיר, ועד לאשפוזים התכופים של האח החולה - מסופרים כפי שהמספר חווה אותם, בכנות וללא שיפוטיות. מכאן גם נובעת בעיית הארכנות והחזרתיות שמאפיינת את הספר, שפעמים רבות במהלך הקריאה מעניקה תחושה של דריכה במקום.

השאלה אם להשמיט חלקים מהמציאות, אכזרית ככל שתהיה עבור כותב האוטוביוגרפיה, היא שאלה שנוגעת לנחיצות הרגשית והתבונית של הקורא. מדובר בדו־שיח מדומיין של הכותב עם קוראיו העתידיים. לוי, כפי שהוא חוזר ומציין, נותר נאמן למה שקרה, ובכך העדיף את ה"אמת" על פני המעשה הספרותי.

ינץ לוי // צילום: אלון סיגאווי

כמו כן, הדיון הארספואטי שנפרס לסירוגין לאורכו של הספר, מרגיש כפלטפורמה להצטדקות. ככלל, התהיות על מעשה הכתיבה, החפירות ברבדים השונים של המציאות כפי שאירעה, וכמובן התוכן הקשה להכלה, כל אלו צובעים את הספר בגוון תרפויטי, שמקנה לו תחושת נחיצות ואולי מסביר במידת מה את הבחירה של לוי לספר הכל.

נדמה שבזכות ה"מרד" בספרות והניסיון ליצור צורה חדשה, כנה וגולמית יותר, אפשר להרגיש את ליבו של לוי עולה מהדפים. אין זה דבר של מה בכך. כמו כן, אפשר לשער שעבורו מדובר ביעד העיקרי. ¬

תוחלת החיים של אהבה / ינץ לוי

זמורה ביתן; 400 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...