"כאב הזיכרון פונה לשביל משלו"

אני מלטף בעדנה את המארז המרהיב של שלושת הספרים הצנומים מהוצאת אבן חושן. הם מעוררים את התשוקה, אולי אנכרוניסטית בעידן המקוון, לרכוש ולגדוש את המדפים בספרים מודפסים וכרוכים ביד אמן, ברוח הביבליופיליה, קרי אהבת ספר כחפץ גשמי אסתטי.

הנייר נטול עץ, הגופנים נבחרו בקפידה, והשלושה טובים לעין הקוראת וליד המחזיקה. נזכרתי ב"בוכמנדל" של שטפן צוויג, המספר על הביבליופיל המושלם, סוחר הספרים יעקב מנדל, שניהל את עסקיו משולחן קטן בירכתי בית קפה וינאי, וזכר את הכתוב בדף הכותרת של כמעט כל ספר שנדרש.

את שלושת הספרים תירגם שמעון בוזגלו, שהוסיף מבוא מאלף והערות־הארות, ובתבונה רבה התאפק ולא הציף את הקורא הלא מקצועי בציטוט מקורות ובהשוואת נוסחים. הוא מתבל את ההסבר המלומד בהומור ובתובנות משלו. בתי הקברות, הוא אומר, נועדו לחיים, ולא למתים. המתים הרי מתים, ואילו החיים נדרשים לעיתים למקום שקט עד "שכאב הזיכרון פונה לשביל משלו".

המשורר היווני אנקראון שנולד ב־570 לפנה"ס שר על אהבה, יין ומשתאות. הוא גם הלחין את שיריו, וליווה את עצמו בנגינה בלירה, כלי פריטה עתיק. זכר מהלחן או מהדקלום הקצבי נותר במשקל שיריו, ואין לנו אלא להצטער על שאיננו יכולים לשמוע את הניגונים העתיקים. אנקראון בהיר ונעים: "קדימה, בואו נפסיק לשתות ברעש וצרחות. בואו נלגם לאט מהיין לקול שירים יפים". רבים חיקו אותו. לורנצו דה פונטה הסתייע בשירת אנקראון כאשר כתב את "אריית הקטלוג" ב"דון ג'ובאני" של מוצרט, שבה המשרת הנאמן, לפורלו, מונה באריכות את כיבושי האבהבים של מעבידו.

אובידיוס הרומי זיכה את האנושות במטמורפוזות, אפוס שנכתב במקור ב־15 ספרים ומורכב משירים רבים שבהם משנה הדמות המרכזית את צורתה (מטה - שינוי; מורפה - צורה). שינוי הצורה פונה לרבדים העמוקים של התת־מודע הקולקטיבי, והאנתרופולוגים מספרים על ריקודים שבטיים, שבהם לוחמים עוטים עור חיה, מחקים את תנועותיה וקולותיה, ומזדהים עם מהות חדשה.

אינספור יצירות נכתבו בעקבות המטמורפוזות. ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר חבורת שחקנים חובבים עורכת חזרות על סיפור האוהבים, פירמוס ותיסבה, המשוחחים דרך סדק צר בקיר המפריד ביניהם. ת"ס אליוט ב"ארץ הישימון" מדבר בקולו של טירסיאס, נביא אפולו העיוור.

בספר השלישי שלפנינו אוסף "אפיטפים" (כתובת על גבי קברים), שנבחרו באנינות על ידי בוזגלו. הם פונים ישירות, מהאדם שנפטר אל האדם הקורא את הכתובת, בהתאם לעיקרון הבסיסי של תרבות יוון, שניסח הפילוסוף הקדם־סוקרטי פרוטגורס: "אנתרופוס מטרון" - האדם הוא המידה לכל דבר.

והיא הפכה ל.../ אובידיוס; כאן שוכב/ אפיטפים מיוון העתיקה; שותה אהבה/ אנקראון;תירגם: שמעון בוזגלו; אבן חושן