וואחיד עאטף הוא צעיר שכל החיים לפניו: מרצה עולה בחוג לכימיה באוניברסיטת חיפה, ונשוי לאישה יפה ומצליחה שאותה הצליח לכבוש בקסמיו. הם מתגוררים בבית יפה וחדש שנבנה במיוחד עבורם - סיפור הצלחה כל־ישראלי, לכאורה. אך מרגע שנתקל וואחיד בתמונה של דודתו נדיה, חבויה בבית הוריו שביפו, בבת אחת מתרופפות כל אותן נקודות שדרכן נאחז בחיים בחוזקה.
40 שנה קודם לכן נרצחה נדיה בנסיבות שנותרו מסתוריות, אך השנים שעברו מאז לא הקהו את הכאב או את קשר השתיקה והמועקה שנתהווה סביב נסיבות מותה. "כולכם מתבשמים בהקלה העצומה, האינסופית שבידיעה, ואילו אני מסתובב ביניכם נבער כמו ילד. כמו חירש בחתונה", כך וואחיד, הנחוש לגלות את נסיבות מותה. אך עד מהרה מתברר שהמסע לחקר האמת הופך למסע לחקר העצמי, או שמא להתפרקותו.
בכתיבה נגישה וקולחת ובכישרון ניכר נוחת "תשרין", ספרו השני של איימן סיכסק, היישר למרכז השדה הספרותי. הוצאות הספרים, רשימות רבי המכר והמדפים בחנויות, כולם מקצים מקום של כבוד לרומן המשפחתי, שבו האישי והלאומי שזורים לבלי הפרד. לא פעם בליבו של הסיפור נעוץ סוד, וחשיפתו ההדרגתית מטלטלת את כל המעורבים. ובכל זאת, אף על פי שביכולתו של "תשרין" לסמן וי על הקריטריונים הללו, ובהצלחה ניכרת, בו בזמן הוא חותר תחתיהם ומציב נרטיב חלופי; לא רק לבינוניות הסטנדרטית המאפיינת את הרומן המשפחתי המיינסטרימי ולסודות הקלושים המלווים אותו, כמו לנטייתו של זה להסתיים בזיכוך ההרמוני, המבקש לאשר את העצמי ודרכו לאשרר את הנרטיב הלאומי.
כריכת הספר (אחוזת בית)
"תישרין" נשען על יסודות המלודרמה. כולו עשוי דיאלוגים, בין אם דרך מכתבים, שיחות טלפון או שיחות פנים אל פנים בין שתי דמויות, האחוזות זו בזו בקונפליקט רגשי שאי אפשר לפתור אותו אך גם לא להניח לו. ובכל שלב ביחסיהן מונעות הדמויות מתוך רגש עז הגובר על ההיגיון, גם אם ברור שתוצאתו היא מפלה או פורענות, שללא ספק בוא יבואו.
כך וואחיד, הכותב לאחיו זוהיר, אסיר בכלא השרון, לאחר שנים של התעלמות נתק, בדרישה שיגלה לו את פתרון הסוד; שני האחים כרוכים זה בזה בעבותות של כעס, קנאה ואשמה. למרות דרישתו של וואחיד לחשוף את הסוד, הוא עצמו מסתיר לא מעט סודות מאשתו רנין; רנין אינה יודעת מה תוכנם של אותם סודות, אך היא מודעת לעצם קיומם, ואלו פוערים סדקים ביחסיהם, וודאי לנוכח מה שרנין יודעת אודות נדיה וביחס לסודות שלה עצמה.
כך הולכת ומסתעפת העלילה וכוללת בתוכה אפילו את נדיה המתה, שרוחה מופיעה ומתיישבת כדבר שבשגרה לקפה שחור עם אחותה, אמו של וואחיד ובעצמה, מסתבר, מנווטת את קורות המשפחה.
המשפחה, לפי "תישרין" היא בראש ובראשונה שדה של יחסי כוח. בשום רגע לא ברור מדוע, בעצם, לא חושפים בני המשפחה את נסיבות מותה של נדיה בפני וואחיד, זאת למרות שתכונתו הבולטת ביותר, כפי שמעידה אמו היא עקשנותו, "המשימה שלו הופכת להיות הדבר היחיד שעומד מולו... ולאו דווקא כי המטלה חשובה לו, כמו שחשוב לו לא לצאת איכשהו פראייר".
שמא נובע הדבר מרצון להגן על הילד העדין שהיה, שנעטף בילדותו בצמר גפן ולמרות זאת עד היום סובל מסיוטים, או שמא מדובר בדחף קבוצתי, נגוע בשמץ של אכזריות, בדומה לחיות שבטבע, לצופף שורות כנגד האינדיבידואל החזק והאגרסיבי, שרגיל שהכל נעשה כרצונו? סיכסק ברא את דמותו של וואחיד ("יחיד" בערבית) כמזיגה מתוחכמת של פגיעות ואלימות, דמות שאי אפשר שלא להזדהות איתה ובו בזמן לסלוד ממנה ולהתנגד לה; אותו ניגוד משתקף בדרכים שונות ומגוונות בכל הדמויות כולן.
כפי שכל דמות חצויה בין כוח וחולשה, בין העולם הערבי־ישראלי לפלשתיני, בין הסודות שבהם היא אוחזת לאלו שהיא שואפת לגלות, כך היא גם משתקפת ומשתברת לתוך דמויות אחרות. וואחיד מפלרטט עם מדריכת "תגלית" ומציג את עצמו כזוהיר. הודא, אשתו של זוהיר למעשה, מתחזה לרנין כשהיא רוכשת עבורה גלולות נגד הריון. אמו של וואחיד מעמידה פנים שהיא בגפה למרות שעבורה, אחותה המתה היא חלק מהיומיום.
אך בעוד שמלודרמה המשפחתית נוטה להסתיים בהפי־אנד – הסודות נחשפים, כל החלקים נופלים למקום הנכון ותחושת ההתרה של העצמי והמשפחתי מתקפת את העצמי־הלאומי - "תשרין" לא מבקש לספק כתף מנחמת לנוכח המציאות החוץ־ספרותית הקשה והמתוחה. במקום ודאות הוא מציב ספקות מנקרים. תחת הליטוף המצופה הוא מציב מראה המשקפת, לצד הצדדים הפגיעים, מכמירי הלב, גם את הפן האפל, האנוכי, האלים של הדמויות; מראה המתכנסת לכדי ביקורת כוללת על החברה הערבית, על יחסה האלים לנשים מצד אחד ומנגד על בחירתו של דור המבוגרים להרכין ראש, להניח לעבר ולרוחות הרפאים שלו ולהתערות בחברה הישראלית כי אין צריך "להמשיך הלאה". דור הבנים התלושים, הפגיעים־פוגעים של משפחת עאטף הוא התוצר של הבחירות הללו. הסוד, שלאורך הסיפור תפס גוון פנטסטי, בשל נוכחותה של נדיה המתה, מתברר ככוח אפל המאיים למשוך את החיים אל תוכו.
"תשרין" הוא, אפוא, דיוקן מהורהר ומלנכולי של גבריות במשבר, וריאציה חתרנית על דמות התלוש בספרות העברית. מהסבא שהעדיף את בתו מתה על פני מופקרת, דרך אב נוכח־נפקד ועד האחים, הלכודים כל אחד בכלא משלו, מציג הרומן גבריות שסועה בין עמדת התוקפן לעמדת הקורבן עד שהעצמי, קרוע, אינו יודע יותר היכן להתמקם. תחושה זו מועצמת על ידי יכולתו של סיכסק לעטר את הרגעים הקשים והאלימים בדימויים עדינים, שהאיפוק שלהם רק מדגיש, כמו שמבינה אמו של וואחיד, עד כמה החיים "דורסים הכל. בעצם, הם הרבה יותר אלימים מהמוות".
תשרין / איימן סיכסק
אחוזת בית, 224 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו