סיפור חייו של מישל דה מונטיין, בן המאה ה-16, נשמע כאגדה. כבן אצילים צרפתי ועשיר מופלג (מצד אימו נצר לאנוסי ספרד) הוא נטש בגיל 38 את כל עיסוקיו, הפרטיים והציבוריים, התבודד בספריה שבאחוזתו, והתמסר לחשיבה וכתיבה. "הספרייה שוכנת בקומה השלישית של מגדל. בקומה הראשונה נמצא בית התפילה שלי, בשניה - חדר ונספחיו, שם אני ישן תכופות כדי להיות לבדי. צורתה של ספריתי עגולה, והצד השטוח היחידי הוא זה הדרוש לשולחני ולכסאי. בצורתה העגולה היא מציגה לי את כל ספריי, מסודרים על גבי חמש קומות של מדפים", כתב על חייו. על התקרה היו חרוטים פסוקים של גדולי ההוגים, מקהלת ועד לוקרטיוס.
בספריה זו נכתבה ב-1580 "המסות", שהיתה יצירתו היחידה של מונטיין להוציא יומן מסע לאיטליה. יש אומרים שפנה לכתיבה לאחר מות ידידו בנפש, אטיין דה לה בואסי. מונטיין העלה על הכתב את אשר רצה ולא הספיק לספר לידידו בשיחות הארוכות שניהלו השניים ליד האח הבוערת. תהליך נפשי דומה עבר מונטסקיה, בן המאה ה-18, שבאמצע חייו השאיר לאשתו את ניהול האחוזה והכרמים, התבודד וכתב את "רוח החוקים", הבסיס לשיטה הפוליטית בעולם החופשי.
_0.jpg)
כריכת הספר (הוצאת שוקן)
אין ספק שמונטיין הוא אבי סוגת המסות. כאשר הגיש את ספרו למלך הנרי השלישי אמר: "הוא אינו מכיל אלא שיחה על חיי ומעשיי". ואכן, מסה הינה כתיבה אישית מאוד, שמתוכה ניתן ללמוד על שאלות עקרוניות של חברה, מוסר והתנהגות אנושית.
קשה להגדיר מסה. היא אינה הצגה סדורה של עמדה מדעית או של תזה פוליטית, אינה וידוי, מאמר, מנשר, ואף לא קריאה לפעולה. היא רחוקה משירה, ואינה בתחום הסיפורת או כתיבת היסטוריה. אבל מותר לשלב בה מעט מהכל; היא סובייקטיבית לחלוטין, אינה מתימרת להיות מסמך אוביקטיבי הדוק הפוסק הלכה. אין במסה כל צורך במבנה לוגי-פדגוגי סדור. היא מתפתלת, גולשת לתמונתיות, לאנקדוטות שנונות, למובאות, ונעזרת בפתגמים ובבתי שיר. המסאי יכול לספר על עצמו, ואף בהרחבה ובפרטי פרטים, אבל מתוקף עמדתו הוא נחוצה לו התעמקות, חדות מבט ומקוריות, וחלילה עליו מלחזור על רעיונות נדושים או לשעמם. חוש הומור, ולעיתים מעט ציניות, לא יזיקו.
גדולי ההוגים - מדקארט ופסקל ועד רוסו - העריצו את מונטיין. ברובע השמיני בפאריס קראו על שמו שדרה מהיפות בעיר; סוגת המסה אומצה על ידי כותבים בולטים בדורות שאחריו. מעריצי אלדוס האקסלי טוענים כי הוא המסאי הטוב ביתר מאז מונטיין. מקום של כבוד שמור למסות של הפילוסוף האמריקני ראלף וולדו אמרסון.
מונטיין שלט בשלוש אסכולות פילוסופיות – הסטואית, המטיפה לחיזוק המידות הטובות; האפיקוריאנית, הגורסת שמטרת החיים הינה להגיע לאושר; והספקנית, הקובעת שאין לקבל דבר כמובן מאליו. לכולן הוא מעניק מרחב מחיה בספרו, כאשר הוא מעדיף את הספקנים. הוא מחייך: "איש אינו פטור מלומר דברי שטות, צרה היא אם הוא אומר אותם בכובד ראש".
בעוצמת חשיבתו דומה מונטיין לקהלת, אך אין בו מהתשישות של החכם התנ"כי. הוא קורא לקבלה ריאלית של המציאות, מעדיף את הדרך האמצעית, ובכך מזכיר את מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל "ספר התניא", שנקרא גם: "ספר של בינונים".
תבונה, איזון ובהירות הן מילות המפתח של "המסות". ברוח האימרה העממית, שהנבון ידוע כיצד להיחלץ מצרות שהחכם לא מסתבך בהן, מסרב מונטיין לשמוע סודות מחשש שיופעלו עליו לחצים לגלותם. בזאת קדם לפולוניוס, מפמליית מלך דנמרק ב"המלט", היועץ לבנו לארטס: "אל תלווה ואל תילווה". מונטיין קורץ: "מעל לכל, סבורני כי רצוי להראות אוויל, מאשר להראות יודע כל".
את הדת מקבל מונטיין, איש הרנסנס הצרפתי, כשם שמקבלים סדרו של עולם, אך בלי התלהבות יתרה. הוא אינו ירא למתוח ביקורת חריפה על "מועצת החכמים המונעת נשואין מהמקצוע הנכבד ביותר של בני האדם, כשם שאנו מרחיקים לאורווה בהמות שערכן נחות". מעולם הוא לא ביסס רעיון על נימוק תיאולוגי. כתגובה, כללה הכנסיה את ספרו ברשימת הספרים האסורים.
תרגום המסות על ידי אביבה ברק, שתירגמה גם את הספר הראשון והשני של ה"מסות" שקדמו לכרך השלישי שראה אור בעת הזו – קולח למדי. אוצר המילים ומשלב השפה מייצגים להפליא את רוח המקור ואיכותו, ומשרים תחושה שמונטיין עצמו כתב את הטקסט העברי. ההערות, שהן חומר קריאה איכותי העומד בזכות עצמו, מדויקות וחיוניות להבנת הטקסט, מכיוון שמונטיין עצמו, שלדבריו היטיב לדבר לטינית עתיקה מאשר צרפתית, הירבה בציטוט מקורות מימי הביניים ומתולדות יוון ורומי.
תובנותיו של מונטיין רלבנטיות לימינו, ותמשכנה להיות כך גם בעתיד. הן דנות בטבע האדם ובהתנהגותו שאינם משתנים במרוצת הדורות - מצרפת של ימי הביניים ועד הכפר הגלובלי של זמננו. הוא אינו מתרשם מקיצונים מתלהמים: "אלו שניסו לתקן את הליכותיו של העולם באמצעות דעות חדשות, מתקנים את המידות הרעות הגלויות. את המהותיות הם משאירים כמות שהן", כתב. אמרתו "אנשים כפולי פנים מועילים במה שהם מביאים, אך יש להשגיח שיקחו עימם מעט ככל האפשר", הוכיחה את יעילותה במצבים רבים לאורך ההיסטוריה.
פוליטיקלי קורקט והיעדרו – שתופסים מקום מרכזי בשיח במילניום החדש, העסיקו גם את מונטיין. הוא אינו ירא מאי-תקינות פוליטית; ניטשה שיבח את יושרו וציטט את מילותיו, החייבות להנחות שליטים בכל הדורות: "בעל תפקיד עליון לעולם אינו מתמנה לרווחתו, אלא לרווחת הנחותים ממנו. לריבון אין דבר משל עצמו. הוא חייב את עצמו לזולת". וכדברי סטפן צוויג, בביוגרפיה שכתב על מונטיין ושראתה אור ממש לפני מותו של צוויג ב-1942: "מונטיין עוזר לנו להבין כיצד להישאר חופשיים. איך לשמור את צלילות מוחנו, עימה נולדנו, ואת ההומניזם של ליבנו".
המסות – ספר שלישי / מישל דה מונטיין; מצרפתית: אביבה ברק; הוצאת שוקן, 453 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו