הדוניזם זה שַם

עלילת "העץ של בני טורג'ה" נפתחת ברשמי נסיעתו של המחבר לאינדונזיה הרחוקה, אבל למרות האווירה הציורית והתיאורים האקזוטיים, מהר מאוד מתברר שהספר הוא הספד אחד ארוך, או סדנת הכנה למוות, של איש אחד. גיבור הספר הוא במאי קולנוע צרפתי בגיל העמידה שנאלץ להתמודד עם מחלתו הסופנית של חברו הקרוב ביותר, אז'ן, שהוא גם המפיק של כל סרטיו. המוות הצפוי והכישלון של סרטו האחרון משרים עליו הלך רוח נוגה ומעט מלנכולי, ובהשפעתו הוא יוצא למסע מלא הרהורים על מצבו בחיים ועל הישגיו עד היום.

שורה ארוכה של בעיות מונעת מהיופי הכמוס בספר הזה לבוא לידי ביטוי, אבל בראש ובראשונה זוהי עובדת היותו חד־מימדי ומייד אחריה הלך הרוח הזחוח של הגיבור. בעוד חברו הטוב אז'ן הוא קלישאה של מפיק קולנוע - אוהב נשים, אוהב יין, חי בגדול ומת בגיל צעיר - הגיבור מסתמן כשיקופו המוחלט, ולמעט דיכאון קל שתוקף אותו בין סרט לסרט הוא מעביר את זמנו בניסיונות כיבושים עם בנות המין השני ובמסעדות. להשלמת הדמיון לאציל צעיר ומרדני בן המאה ה־19, הוא גם מטפס הרים חובב.

כריכת הספר (הוצאת תמיר/סנדיק)

הספר מנסה להשתמש במצב הביניים שאליו נקלע הגיבור כדי לפרוש בפני הקורא מסכת חצי פילוסופית של הרהורים על החיים, ובכך אולי להפוך עצב ליופי ואבל לתקווה, אבל למעשה הוא טובע בתוך השובע, בתוך השפע ובתוך הנהנתנות. בעולמו של הגיבור, הקולנוען הוא לא בעל מלאכה אלא בעצם הוגה דעות, וכל דבר בעיניו הוא שיעור בפילוסופיה. טיפוס הרים, טקסי הקבורה, אפידמיולוגיה וכמובן מחלת הסרטן. בכלל, כפי שהספר רומז, שום מלאכה ושום דבר בעולם הם לא הדבר עצמו, אלא מושא לפלפול אינטלקטואלי אנין בנוגע למהות שלו ושל העולם.

לכן קשה ואין גם חשק להאמין לתובנות העולות ממנו אפילו כשהן מזוקקות ונוגעות ללב כמו אובדן ומוות של חברים ובני משפחה. למען השם, אפילו הרמן קוך הבין שגם אם ממש מתחשק לך לפסל דמות מושלמת של אינטלקטואל אגואיסט, רצוי שתחבר אותו ולו במעט לכאן ועכשיו. קלודל מקפיד לשמור על גיבורו "נקי" מהעולם שבו אנחנו חיים, מתעקש אולי להגן עליו מהסביבה האמיתית. עוני, טרור, חרדה, תמורות חברתיות - אלה דברים שלא מעניינים את גיבורנו, שחי עדיין בעולם פלאות שבו במאי הוא איש רוח בעל אמצעים שכל מעייניו נתונים לחיפוש אמנותי אחרי מושא הסרט הבא.

התוצאה, לצערנו, היא פנטזיה בורגנית סוטה שראוי להיזהר מפניה, ואל ערימת התובנות הפילוסופיות שהספר מגיש לקורא יש להתייחס בחשדנות, מפני שבמהותה היא לא יותר מרשימת מכולת. או שאולי זהו הזמן להתחיל ללמוד שפה זרה, שכן דבר אחד ברור לאחר הקריאה בגירסה המתורגמת לשפתנו - עברית היא לא שפת ההדוניסטים, צרפתית אולי כן.

העץ של בני טורג'ה / פיליפ קלודל;מצרפתית: שי סנדיק; הוצ' תמיר/סנדיק, 212 עמ'