בלי פילטר ובלי לייק

רוב הפרצופים ב"אומרים שהיה פה שמח", ספר התצלומים החדש של משה שי, הם פרצופים מחייכים, ואולי מכאן הגיע לו שמו. השמחה הזו, שכתובה על פני המצולמים, מביאה את הקורא לחייך בעצמו לאורך העיון בספר. 

המצולמים - המוכרים מאוד - מחייכים חיוך פמיליארי, רך, כזה ששמור לחברים ולא לצלמי עיתונות. משהו באווירה הכללית רחוק מהאופן שבו אנחנו רגילים לקבל את תמונות הסלבס היום - פחות מבוים, יותר ספונטני, אינטימי וישיר. במבט ראשון נדמה שכל הרכיבים שמהם מורכבים התצלומים של שי השתנו עם השנים. החל מהכוונות והמטרות של האוחז במצלמה ועד המודעות העצמית וחליפת הפוזה שבהן מצוידים המצולמים, הכל מרגיש היום סינטתי יותר, ללא פגמים או חוטים פרומים, הרבה יותר פוליטיקלי קורקט, הרבה פחות נגיש.

כריכת הספר

קשה להביט בתמונות ולא לחטוא ברומנטיזציה ובגלוריפיקציה של העבר. אלו היו הגיבורים שלנו בשלהי העידן החד־ערוצי, אלו היו הדמויות שנהנו מ־90 אחוזי רייטינג, אלו הם הרכיבים של אותה הגמוניה שמותקפת בשנים האחרונות בצורה חריפה. משהו בדמויות האלה, ובאופן ששי מביט בהן, מספר על השינוי שעבר על התרבות הישראלית. היום בלתי אפשרי למצוא ידוען שיצולם באוברול מהוה כשידיו מצביעות על אזור חלציו כמו שצולם בספר משה איש כסית; בימינו נשיקה פומבית בין דבל'ה גליקמן לשלמה בראבא הצעירים היתה מייצרת חרושת שמועות ואייטמים צהבהבים; בעידן הדיגיטלי כמויות של אלכוהול כאלו בפריים היו יכולות להיחשב כלא מוסריות, ושום יחצן לא היה מאשר פרסום של תמונה כמו זו שמופיע בה דן שילון בתחתונים. משהו בתמימות, בפשטות, בהיעדר מעמד הכוכבים שמלווה את התצלומים של שי - לא יחזור יותר.

אולי כאן נעוץ ההבדל הגדול ביותר בין אז והיום, כפי שהוא משתקף בספר. גיבורי התרבות שעיצבו את ההומור, המוסיקה, התיאטרון, הקולנוע והתקשורת של ישראל בשנות ה־80 וה־90 לא החזיקו חשבון אינסטגרם, ולרובם 

המוחץ בכלל לא היה יחצן שיעבור על תמונות וישחרר הודעות מוקפדות לתקשורת. הם לא התלבשו בהידור יוצא דופן, לא בילו במועדוני יוקרה עם משקאות ממותגים ונראו, פחות או יותר, כמו הישראלי הממוצע. 

חברת הכנסת מרב מיכאלי, בימים ההם מנחת טלוויזיה, מצולמת אצל שי בנעלי אולסטאר בלויות; מני פאר ז"ל בכפכפים; אריק סיני בחולצה פתוחה. אז לא היו סלבס אלא מפורסמים, לא היו מועדוני יוקרה אלא מסיבות פרטיות, לא היו דירות פאר אלא כרטיס כניסה אל החוג המצומצם של הברנז'ה, הקבוצה שאותה תיעד שי בעבודתו.

החמישייה הקאמרית

האמת היא שגם אז היו גינוני כוכבות, גם אז היתה הילה סביב הדמויות מהטלוויזיה ומהמסך הגדול, גם אז היו מאבקי אגו וקנאת סופרים ומלחמות על קרדיט ואמביציות גועשות ורכילות זולה וצהובה. אבל המבט של שי מנקה את כל אלו. טוביה צפיר, לבוש בבגדי בלרינה, נראה מתוח ולחוץ; מאיר אריאל ואברי גלעד (בהברקה עריכתית שממקמת את התמונות שלהם זו לצד זו) מדגמנים אינפנטיליות בריאה ושמחה; יציע אוהדי בית"ר מארח לשעה קלה ולא רשמית בעליל את חיים יבין, יהושע מצא, אהוד אולמרט ורובי ריבלין. דרך עדשת המלצמה הרגעים האלו מייצרים הרגשה מעורבת. מחד, הכוכבים האלו נעשים אנושיים ונגישים יותר. משהו מהמימד המיתי שאופף אותם מתפרק ומאפשר לצופה להביט בהם מחדש, לזהות בהם משהו ארצי ויומיומי יותר. 

ומאידך, גדר, גם פיזית וגם מדומיינת, מפרידה בין אוהדי בית"ר שביציע לבין קליקת המכובדים. קיר עבה מפריד בין אחורי הקלעים, שם נפגשים מאיר בנאי ויצחק קלפטר, לבין הכיסאות שבהם ישוב הקהל. תהום של יחס מועדף ויראת כבוד מפרידה בין "שולחן השיכורים" של עמוס קינן, שמוליק קראוס והמשורר יבי בפאב המסבאה לבין שאר השולחנות.

"אומרים שהיה פה שמח" מצליח לספר גם משהו גדול יותר על החברה הישראלית כולה ולא רק על ענקי הרוח ואנשי הבידור שלנו. הגיבורים של משה שי היו חלק מחברה צנועה יותר, ואף מצפונית, מוסרית ושוויונית יותר. הם אמנם נהנו ממעמד יוצא דופן, אבל לא חיו מציאות אחרת. שיעור הקומה שלהם לא התבטא במטראז' של הפנטהאוז שרכשו לעצמם או במושבי עור הצבי של הרכב שנרכש בהנחת סלב, אלא בתרומה המוחשית שלהם לתרבות המקומית. 

אריק איינשטיין

התרומה הזו גרמה לאנשים להביט בהם כמו ששי מביט בצייר יחזקאל שטרייכמן, במחזאי ניסים אלוני, בקולנוען נתן אכסלרוד, בכוהנת המחול רנה שיינפלד, בסופר עמוס עוז ובמלחין סשה ארגוב. תמונות הפורטרט שלהם, סידרה של תצלומים מרהיבים ורגישים להפליא, כמו מפרידה אותם ממצולמים אחרים כמו דודו דותן ודודו טופז. שי עצמו ייצר עבור הקורא הפרדה, בחלקה אפילו פיזית, בין תרבות לבין בידור, בין גבוה לנמוך, בין דור הקלאסיקנים לבין הדור הפוחז. במשורר פנחס שדה אנו מביטים מלמטה כשמבטו נעוץ בנקודה רחוקה ופניו מלאי מחשבה עמוקה. בשדרן הרדיו הצעיר יאיר לפיד אנו מביטים מלמעלה שעה שהוא אוחז בסיגריה ובעיניו מבט שמתמצת את הדמות כפי שרואים אותה מבקריה היום. 

לא בטוח שפעם היה פה שמח יותר, או שהיום שמח פחות. אבל פעם מדור הבידור היה בכלל מדור התרבות, והוא קיבל מוסף משלו בעיתון. פעם היו מילים שונות למשורר, פזמונאי ותמלילן. היום את ההצצה אל מאחורי הקלעים מביימים ומתעדים הכוכבים עצמם בקפידה רבה ובעזרתו של צוות מקצועי. זה, באופן סמלי ושאינו סמלי, בדיוק מה שהשתנה פה. 

אומרים שהיה פה שמח / משה שי, 216 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו