קשה, שלא לומר מייסר וחסר תוחלת, לתת כותרת לעבודה שנמשכה שבע שנים. הגילויים בה היו בוודאי רבים, המשברים איימו על תנופת היצירה, הריגושים התפרצו והתמונה הלכה והתרחבה. הניסיון להכיל 57 שנות חיים, כפי שהן משתקפות בערימות של חומר ארכיוני ובתחקיר עכשווי, הוא תהליך שמטבעו מתרחב ללא הפסקה. את ההתרחבות הזו צריכה לתחום כותרת שממסגרת את הסיפור, שמגלה משהו ממנו עוד טרם הקריאה. הכותרת שבחר נסים קלדרון לביוגרפיה שכתב על חייו של מאיר אריאל לוכדת את הבסיס הראשוני ביותר של קסמו, כפי שמבין אותו קלדרון.
הספר, "ארול אחד", סוקר את תחנות חייו המשמעותיות ואת האירועים הדרמטיים בחייו וביצירתו של אריאל, ובוודאי לימד את המחבר כמה דברים חדשים על הדמות. אחד הדברים הוא משמעות צמד המילים "ארול אחד" בפתיחת השיר ארול - שמופיע באלבום שירי חג ומועד ונופל משנת 1978.
לפי זיכרונותיו של שלום חנוך, הוא יעץ לאריאל במהלך העבודה על האלבום לפתוח את ההקלטה עם המילים האלו, כדי לתת תחושה של טייק ראשון, בדומה לקריאה הקולנועית שפותחת צילום של כל טייק. משהו בגולמיות של הטייק הראשון, של ניסיון הבכורה, של מרחב הפוטנציאל האינסופי שיש לשיר טרם הושר, מהווה חלק עצום ביצירה ובחיים של אריאל. פרט לקסם הבלתי ניתן לשחזור של אותו טייק בראשיתי, יש בו את חדוות הגילוי, שכן מרגע שהושר הוא מתחיל להתיישן, ואולי גם לאבד מקסמו. התנועה הקומפולסיבית הזו, שלא מסוגלת לעכל ולקבל התיישבות או התמקמות, היא הפריזמה שדרכה בחר קלדרון לספר על אריאל.
הפורמט ורוחב היריעה של הביוגרפיה הזו אילצו את קלדרון להתכנס אל תוך האירועים הדרמטיים בלבד, ולהותיר חללים שאינם מלאים. את החללים הללו הוא מנסה למלא בעזרת פרשנות אישית, מלומדת ומנומקת מאוד, שגובשה אחרי עבודת איסוף ונבירה במאות ואלפי הטקסטים שהותיר אחריו מאיר אריאל, וכן בעזרתם של 120 ראיונות שערך עם משפחתו ומכריו של אריאל.
ברוב הזמן נדמה שהפרשנות יציבה ומתקבלת מאוד על הדעת, אבל יש מקרים בהם היא מגיעה כתמיכה באג'נדה של המחבר. בולטת למשל ההתמקדות באלתרמן, שלונסקי ודילן כמקורות השראה מרכזיים אצל אריאל, אך מוזכרות מעט אינטראקציות שלו עם יוצרים מקומיים בני זמננו. השירים שכתב לאחרים והפכו ללהיטים מוזכרים כמובן, אבל קוראים שסקרנים באשר לתהליכים של יצירה משותפת, כמו למשל עם שלום חנוך, יישארו עם הסקרנות ביד. ייתכן שהמחסור הזה נובע גם ממחסור בחומרי ארכיון או סירוב של המעורבים להתראיין, אבל רק במקרה של חומרים העוסקים במסעו הרוחני-דתי של אריאל מציין קלדרון את היעדר הגישה שלו לחומרים, ולכן גם נמנע מלעסוק בהם.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
למרות שמדובר בביוגרפיה, קלדרון לא מתפתה מלחבוש את כובע חוקר התרבות ומנתח כמה משיריו של אריאל. הבחירה הזו אולי לא טבעית, אבל מתבררת כנכונה ומעשירה. הפרשנות הזו, לצד החיבור לנסיבות ומאורעות חייו של אריאל, חושפת צבעים חדשים בשירים כמו "ארול", "שיר כאב", "שיר תת מודע זמני" ואחרים. גם מעריצים ותיקים ומושבעים של אריאל יוכלו למצוא כאן חידושים מעניינים וזוויות מבט טריות על השירים המוכרים. קלדרון משתמש בהקשר הסיפורי והתרבותי שבו נוצרו השירים, ולכן יוצר עלילה אלטרנטיבית שמאירה ומרחיבה את הביוגרפיה.
פרק שלם מוקדש בספר לאמירה האומללה של אריאל נגד קהילת הלהט"ב בשנת 1998. קלדרון מתאר בהרחבה איך הפכה "פליטת הפה" הזו לכדור שלג עצום שרמס את אריאל עצמו ושבר את רוחו. הוא משמש כסנגורו של אריאל כשהוא שם דגש, לאורך כל הפרק, על ההשפעה המנטלית שהיתה לפרשה על היוצר. לפי הנרטיב שמציע המחבר, האמירה הזו היתה רגע של חוסר תשומת לב שנופח לכדי סערה תקשורתית, כזו שגרמה לביטול הופעות והסתגרות מרצון. אריאל, לפי קלדרון, אמן שאיבד את הקהל ואולי גם את הלגיטימיות שלו כקורבן לטעות של עצמו; חבר שראה את חבריו מפנים לו גב דווקא בשעתו הקשה. ייתכן שהעמדה של קלדרון בסוגיה נובעת מכאב על כך שרבים לוקחים את זיכרון הפרשה כאלמנט המרכזי בזיכרון ממאיר אריאל.
למרות שבזמן אמת כמעט ולא זכה להצלחה מסחרית, לא מילא אולמות, לא הפך לסמל לאומי ולא הוערך כראוי - מאיר אריאל הוא נקודת ציון קרדינלית בהתפתחותה של התרבות הישראלית. זו הנחת המוצא המסע שמציע "ארול אחד". לאורך הספר מבקש קלדרון להמחיש איך מאיר אריאל מתח קו בין דור המשוררים הגדולים של העברית לבין הרוק הישראלי (אותו תיאר בעבר קלדרון כהמשכה של השירה העברית), וכיצד תירגם את המחשבות שלו כשוהה בין עולמות ורעיונות ליצירה שתתדלק את דור היוצרים שאחריו.
החיבור שעושה קלדרון בין אריאל לדילן נועד כדי להדגיש את תפקודו של הראשון כזמר-עם (Folk), שהמשמעות ההיסטורית של יצירתו גדולה לעתים מערכה האמנותי. קשה לחלוק על הקביעה הזו, בעיקר נוכח העדנה שזכה לה אריאל לאחר מותו. אם מוסיקאים ואמנים ישראלים מספרים את הסיפור שלנו בצורה טובה, מגוונת ומעוררת מחשבה, מדוע מדפי הביוגרפיות בחנויות הספרים לא מארחים את סיפורי החיים שלהם?
קלדרון, בעצם כתיבתו, מעיד על כך שחברה שקוראת ביוגרפיות של גנרלים ומדינאים ולא של אמנים ואנשי רוח - נושאת בהשלכות. עם ההבנה הזו אפשר להבין את הבחירה לסיים את הספר עם זיכרונותיו של שלום חנוך כהשלכת כפפה מצדו של קלדרון. הוא לא חושב שהדברים צריכים להכתב רק בדיעבד, ובטח שלא חסרים כאן גיבורים.
ארול אחד / ניסים קלדרון
כנרת זמורה ביתן, 340 עמ'