1
כשהייתי בן שתים-עשרה דיבר אלוהים אל אבי בפעם הראשונה. אלוהים לא אמר הרבה. הוא אמר לאבי להיות צייר, ולא הוסיף, חזר למקום מושבו בין המלאכים והתבונן מבעד לעננים בעיר האפורה לראות מה יקרה.
בימים ההם היה אבי עובד מדינה. הוא היה אדם רזה, גבוה וחזק, ועצמותיו בלטו מתוך עורו. שערו הכסיף כשהיה בן עשרים וארבע והקנה לו מראה בוגר ורציני, שגדל והעמיק עד שלא היה יכול ללכת ברחוב בלי שיבחינו בו. הוא נראה כאילו פגע בו משהו, הבעה שהועצמה באמצעות הכחול המסנוור של עיניו ומיעוט מילותיו. למרות שלא היו לי אחים ואחיות, אני זוכר רק מעט ממה שאמר לי בשתים-עשרה השנים הראשונות של חיי. המילים נעלמו, ונותרתי בעיקר עם תמונות מילדותי המוקדמת: אבי בחליפה אפורה נכנס בדלת הבית בשובו מהמשרד בערפל של ערבי נובמבר, תיק מסמכים הנופל בחבטה ליד שולחן הטלפון, חריקה במדרגות ועל תקרת המטבח כשהחליף לסוודר וירד לשתות תה. שרטון מצחו הגדול צף מעל לקו העיתון בתשובה לשאלה כלשהי. שחייה ביום השנה החדשה בים הקפוא בגרייסטונס. אני מחזיק במגבת שלו והוא מצעיד את שבריריותו הגבוהה לתוך המים, צלעותיו וכתפיו כמו ערבוביה מעוותת של קולבי מעילים בתוך שקית חליפה ריקה. אצבעות רגליו נוטות מעלה הרחק מהאבנים, ונדמה שהוא נושא תיקים בלתי-נראים בקצה זרועותיו.
שחפים אינם זזים ממנו, והבוהק החיוור של גופו העירום, כשהוא ניצב מול הים הכחול-אפור, עשוי להיות בצבע הרוח. אבי דק כמו האוויר, כשגל גבוה מתרסק על ירכיו השקועות במים הוא עלול לשבור אותו כמו מצייה. אני חושב שהים יסחוף אותו, אבל זה לעולם לא קורה. הוא מופיע לפתע ולוקח את המגבת. עומד רגע בלי להתנגב. אני רכוס ומכורבל בתוך מעילי וחש ברוח שמקפיאה אותי. והוא עדיין עומד ומביט אל המפרץ האפור, ממתין רגע לפני שהוא מתלבש אל השנה החדשה, עדיין אינו יודע שאלוהים עומד לדבר.
כריכת הספר
הוא תמיד צִייר. בערבי קיץ, לאחר שהדשא כוסח, הוא היה יושב בקצה הגינה עם פנקס רישומים ועפרונות, רושם ומוחק קווים בעוד האור גוֹוע ונערים בועטים בכדור ברחוב. כילד בן שמונה עם נמשים וראייה לקויה, לפני שהזדחלתי אל מתחת לשמיכות הייתי מביט מחלון חדרי מטה, ומרגיש שבדמות הדוממת, הזוויתית שבקצה הגינה יש משהו טהור, שלֵו וטוב כמו במתפלל של שעות הלילה. אמי היתה מביאה לו תה. היא העריצה אז את כישרונו, וגם אם אף אחת מתמונותיו לא קישטה מעולם את קירות ביתנו הקטן, לעתים קרובות הן ניתנו במתנה לקרובי משפחה ושכנים. שמעתי איך מהללים אותו, ובגאווה של ילד שמתי לב לאותיות WC הקטנות, שהיו חתימתו, מתנוססות בפינת התמונות, ואני דוחף את הרכבת שלי על השטיח, מונע בכוח הידע הסודי שלאף אחד אין אבא כמו שלי.
ואז, כשהייתי בן שתים-עשרה, העולם השתנה. ערב אחד בא אבי הביתה בחליפתו האפורה, התיישב לארוחת מנחה והקשיב לאמי שסיפרה איך חיכתה כל היום לאיש שיבוא לתקן את הדליפה שבגג המטבח האחורי, איך חזרתי מבית הספר עם קרע בברך המכנסיים, איך גברת פיצג'רלד התקשרה להגיד שאינה יכולה לשחק ברידג' ביום חמישי. הוא ישב בשקט הזוויתי, המקומט שלו והקשיב. האם היה נצנוץ אור מיוחד בעיניו? מזמן כבר אמרתי לעצמי שאני זוכר שהיה. לא ייתכן שזה היה כל כך פשוט ומאופק כפי שאני רואה זאת עכשיו, אבי בולע ספל נוסף של תה בחלב, פרוסת עוגת פירות, ואומר, "בט, אני הולך לצייר."
בהתחלה, היא כמובן לא הבינה. היא חשבה שכוונתו לאותו ערב ואמרה, "יופי, ויליאם," ושהיא תנקה אחרי התה והוא ילך בינתיים להחליף בגדים.
"לא," הוא אמר בשקט, בנוקשות, דיבר כפי שדיבר תמיד, גורם למילים להיראות גדולות יותר, מלאות יותר ממנו עצמו, כאילו גודל משמעותן קשור ישירות לדקיקות שלו עצמו, כאילו כולו רוח. "גמרתי לעבוד במשרד," אמר.
אמי כבר נעמדה וחגרה את סינרה לקראת רחיצת הכלים. היא היתה אישה קטנה בעלת עיניים חומות וזריזות. היא הפסיקה, הביטה בו וקלטה את דבריו, ובמהירות האור חצתה את המטבח, צבטה בזרועי בחוזקה בלי להתכוון לכך והורתה לי לעזוב את השולחן ולעלות להכין את שיעורי. נשאתי את הזעם העצור של תגובתה מהמטבח אל האפלולית הקרה שבמסדרון וחשתי במקבץ הדם והכאב שהיו הפצע של אחרית הימים. טיפסתי שש מדרגות והתיישבתי. תחבתי אצבע לחור במכנסיים, ניסיתי להדק את שני צדי הקורדרוי הבלוי זה אל זה כאילו ניתן לתקן את החור. ואז, ראשי שעון על אגרופי, ישבתי והקשבתי לסוף ילדותי/
2
"אני מתכוון לצייר במשרה מלאה," שמעתי את אבי אומר.
הפסקה של הלם, דממה בעקבות מהלומה. מעמדתי על המדרגות ראיתי, מעבר לדלת, את פניה של אמי, את עיניה המעפעפות בבהלה, את נמרצותה שקפאה לפתע, המומה, עד ש: "אתה לא רציני. ויליאם, אתה לא רציני, תגיד שאתה לא..."
"אני אמכור תמונות. מכרתי את המכונית," הוא אמר.
הפסקה נוספת, הדממה נטענת כמו רובה.
"מתי? למה...? איך אתה יכול סתם...? אתה לא רציני."
"אני רציני, בט."
"אני לא מאמינה לך. איך...?"
היא הפסיקה. אולי התיישבה. כשדיברה שוב היה קולה חד, בולע את הזכוכית השבורה של הדמעות. "באמת, ויליאם. אנשים לא חוזרים ערב אחד הביתה וסתם כך אומרים שהם לא חוזרים לעבודה. אתה לא יכול, אתה לא יכול להגיד את זה ולהתכוון לכך."
אבי לא אמר כלום. הוא החזיק את מילותיו בחזה הצר והדק שלו והרכין את כיפת ראשו הגדולה אל תוך כף ידו. קולה של אמי התרומם.
"אתה לא חושב שיש לי זכות לומר משהו? מה עם ניקולס? אתה לא יכול סתם..."
"אני חייב." ראשו התרומם. המשפט חבט בחיינו כמו ילד מת, ודממה חולנית שחתה סביבו. ואז, בקול שבקושי שמעתי, ולאחר מכן אמרתי לעצמי שלא שמעתי, שדמיינתי את זה בלכתי לישון לפני רדת החשיכה, כשאמרתי את תפילותי ופנסי הרחוב מסגרו את הווילונות באור זהוב: "אני חייב לעשות את זה. זה מה שאלוהים רוצה שאעשה".
3
בימים הבאים חזרתי מבית הספר הביתה ומצאתי בית שונה. אלוהים עבר לגור איתנו תוך יום אחד. המוסך היה מלא ברהיטי הסלון, התריסים הווניציאניים הוסרו כדי לאפשר לאור נוסף להיכנס פנימה, השטיחים הועברו למעלה, ומשטח שולחן גדול הועמד על לבני בטון בפינה, במקום שעמדה קודם הטלוויזיה. הטלפון שלנו נותק ונותר עזוב על הרצפה בפרוזדור הכניסה למשך חודש. אמי נכנסה למיטה. אבי לא סיפק לי שום הסבר, ולקחתי את הבייקון החרוך והביצה שטיגן לאמי אל מיטתה למעלה כמו איזו הודעה מוצפנת שחוצה את הגשר המתרומם אל מקום העוצר. משאית רהיטים הגיעה כדי לרוקן את המוסך. ילדי שכנים עמדו ליד השער והתבוננו כיצד נלקחים חייו הקודמים של הבית. "אין לך טלוויזיה," לעג לי אחד הילדים. "לקוֹקלאנים אין טלוויזיה!" "אנחנו לא רוצים טלוויזיה," צעקתי בחזרה, והלכתי לעמוד באמצע שער מאולתר משני סוודרים שנזרקו על הדשא, מושיט ידי מעלה וממצמץ לעבר גולים שחלפו לידי בהבזק.
ואז הגיע הקיץ. אמי קמה מהמיטה, אבי יצא לראשון במסעותיו הרבים באביב ובקיץ, נעלם לתוך הקנבס הריק-עדיין של העונה, ומותיר את אמי ואותי במהפכה הצבעונית אך הרקובה מעט שביתנו היה ארבעה שבועות לאחר שאלוהים הגיע.
"אביך, הצייר, עזב אותנו," תאמר לי אמי, ואז, באירוניה גדולה, "רק אלוהים יודע מתי יחזור." או, "אביך, הצייר, לא מאמין שצריך לשלם חשבונות," כשחזרתי ממלמל מרופא השיניים והושטתי לה מעטפה חומה.
תוך שבוע סידרנו את הבית. בחדר קטן שהתחבר לפרוזדור נשמרו השטיח והכיסאות, ולשם פרשה אמי בערבים, ישבה לבדה לאחר שאני הלכתי לישון, התבוננה באורות שבבתי השכנים ותהתה מה יהיה עם החשבונות כשייגמר הכסף מהרהיטים. חדרו של אבי היה עכשיו מעברו השני של הפרוזדור. בחודש הראשון ההוא, לא נכנסתי אליו. כשנפתחה לרגע הדלת, צדו עיני גלילי קנבס, מותחי בדים מעץ, הר קטן של שפופרות צבעי שמן כהים, לחוצות עד מחציתן, אחרות מתעקלות כמו חלזונות גוססים על הרצפה מתחת לשולחן. עכשיו, כששכבתי במיטה באור ליל הקיץ שלעולם לא מתכהה, נשא אותי דמיוני אל החדר ההוא, ובחודשיים הראשונים להיעדרו של אבי, הצייר, יכולתי לדמיין אותו שם, עובד כל הזמן ולא עוזב אותנו אפילו לרגע.
כשהגיעה חופשת הקיץ אותתה התעודה על צניחה בלימודי. נכשלתי בכול פרט לספרות אנגלית, ובה, נאמר לי, סבלתי מעודף דמיון. "פיל בביתנו" היתה כותרת החיבור שלי.
בבוקר אחת השבתות ישבתי אל השולחן מול אמי, והיא סיפרה לי בלחשוש עצבני שעכשיו אני הגבר הקטן של הבית. אני צריך להתאמץ בלימודים ולהשיג משרה טובה ולהרוויח כסף. הייתי בן שתים-עשרה ושבעה חודשים, והתבוננתי בפניה העגולות היפות, מתעוותות בצער ענקי ובחרדה שאלוהים הביא עליה. כל חִנה, החיוך של עיני השקד העליזות והצחוק הפזיז שהקיפו את ילדותי, נעלמו באותו קיץ. היא הפכה לפתע למנוע-אישה עייף. ידיה אחזו זו בזו בחוזקה, וכשאחת מהן השתחררה, היא התעופפה אל פניה, שפשפה את צד הלחי שלה, ירדה ונאחזה בקו הדק של שפתיה. שכנינו לא התקשרו ולא באו לבקר. ובמשך זמן-מה נראה ביתנו כאי ברחוב, המקום שממנו יצא ויליאם קוקלאן לצייר. כשנשלחתי אל החנות במורד הרחוב, בכוונה הגעתי לשם תמיד ברגעים הריקים שלפני הסגירה, גברת הֶפֶרנַן כבדת הנשימה ושופעת החזה היתה פונה ובוחנת אותי מעל למשקפי חצי הירח שלה ומוסיפה חינם שקית של סוכריות גומי לקופסת השעועית או המרק הבודדת שאמי ביקשה. "הנה חמוד," היתה אומרת מעבר לענני הבושם שלה, "תאכל את הכול בעצמך."
תוך חודש בערך, למדתי כבר לפרוע את שערותי בעיקול הרחוב שלפני החנות, להוציא את שולי חולצתי מתוך המכנסיים, למרוח קצת לכלוך על צד צווארי וסביב פי. זה תמיד הצליח להוציא את גברת הפרנן מאחורי הדלפק, מצקצקת בלשונה ומתנשפת בקול, מרימה את קצה סינרה אל פיה ומנקה אותי ואחר כך נותנת לי שקית עם מבחר תפוחים ותפוזים לשיפור בריאותי.
באותו קיץ ראשון לא היינו בטוחים אם אבי יחזור בכלל. אמי, כמובן, אמרה לי שהוא יחזור, וכמה נהיה שוב מאושרים אז, ואיך הוא ישמח לשמוע שכל הקיץ קראתי ספרים מבית הספר והחכמתי. ככל שהוסיפה לומר לי זאת, כך קראתי יותר, מותיר את כפפות השוער על שולחן הלילה שליד החלון ובולע ספרים בחיפוש עקר אחר איזשהו ילד שיש לו אבא צייר.
הימים היו זהובים. זה היה קיץ מפורסם באירלנד. מכונת כיסוח הדשא שלנו נמכרה, ואחו חינני של פרחי בר צץ בגינה שבחזית ביתנו. הדשא גדל לגובה של מטר, ובערבים הייתי יוצא לפעמים ונשכב ומסתתר בתוכו, חש בתנועת ים הגלים הרכים שלו סביבי ומעלי ומתבונן בכחול השמים המעמיק כדי לאפשר לכוכבים לצוץ. השארתי את עיני פקוחות וחשבתי על אבי, שמצייר, אי-שם, את כיפת הלילה שמעלי.
"ארבעה מכתבי אהבה" מאת ניל ויליאמס רואה אור בימים אלה בפן הוצאה לאור וידיעות ספרים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו