כמו אצבעוני המפקד, שבידו סיכה גדולה, מפוצץ אלחנן ניר (רב ומורה בישיבה בגוש עציון, עורך ומשורר מוערך) בספרו החדש יבלת אחר יבלת. לאחר קריאת הספר, היישובים ביו"ש, כמו החברה הדתית, כבר לא ייראו אותו דבר. לא עוד רק אידיאלים, מעטה ורדרד וסכריני. הקורא נחשף ברומן זה לתמונה מאוזנת ואמיתית יותר. לצד חיי קהילה יפים, רצופי ערבות הדדית, וחוויות דתיות ורוחניות משובבות נפש - מתגלה גם תמונה קשה, כואבת ומייסרת.
בעברית מתנגנת נועץ ניר את המחט בכל מורסה. מערכות יחסים טעונות וקשות בין בני זוג, הורים וילדים, אחיות ואחים, רבנים וחסידיהם, מורים ותלמידיהם. הוא מציע מבט נוקב, סוחף, מרתק, ביקורתי, מענג ומאתגר כאחד.
כך, למשל, סיפורו של עידו, נער בן 14 שהלך לעולמו ממחלת הסרטן, ואת ימיו ולילותיו הספורים עשה בשינון סדרי משנה על פה. לאחר מותו משפחתו פצועה וקרועה ושאלת ה"למה" מרחפת מעליה. כך גם אחת מגיבורות הספר, אליסיה, שמפילה את ולדה-בכורה לאחר חודשי הריון קשים ומתישים, רצופי כמיהה וציפייה.
ניר מתעכב על ההחמצות של גיבוריו: הרב עמנואל ובנו יונתן (ששמותיהם דורשים "מדרש שמות"), נועדו לגדולות - להיות ה"רֶבּ עקיבא איגר" של הדור. כל אחד מהם בתורו, מחליט לנטוש את עולם התורה ולעשות למחייתו הצנועה.
בין השורות עולה ובוקעת נימת ביקורת חריפה על נימת הזיוף שמלווה תדיר את המעשה הדתי. הורדת הכיפה ופשיטת הציצית לשם ביצוע תרגילי היוגה של הגיבור הראשי מופיעים כבר בעמודו הראשון של הספר והם אות לבאות. בהמשך הדרך, קורע המחבר לגזרים דקיקים לא מעט מושכלות יסוד.
במקום גדול הדור ש"עֶדְיוֹ לגאון" קיבלנו מורה פשוט בבית ספר יסודי; במקום יישוב ארץ ישראל, בראש הר טרשים קרח בארץ בנימין, נטישה לשכונה הכי בורגנית בירושלים. רב היישוב, מי שאמור להיות מגדלור רוחני, מורה דרך ובעל נפש שאוזנו אמורה להיות כרויה לשוועת בני קהילתו, מתגלה כאיש קטן ומנוכר, נקמן המלבין את פני קודמו בתפקיד ברבים.
הרב מסיר את משקפיו כדי לבחון בקפידה את ראשי הלולבים בערב חג הסוכות. מוודא שלא נפל בהם פגם, או שמא נפל שמץ לכלוך בשליש העליון של האתרוג. אך הוא "אינו רואה ממטר" את לבם השותת כאב של בני קהילתו.
כריכת הספר (הספריה החדשה)
גם עולם ההלכה ונושאי דגלה לא נמלטו מאזמלו החד של ניר. הלכות "שמירת נגיעה" מוצגות בספר ללא שנאה, אך במלוא קשיותן האנושית. כך, במהלך ימי ה"שבע ברכות", פסגת האהבה שלאחר החופה, שבהם, דווקא בהם, אסורים החתן ונכלה הטריים בנגיעה; וכך כאשר הבעל מנוע מלהושיט יד מנחמת ומרגיעה לרעייתו, לאחר הפלה קשה וטראומטית שעברה. מטפחת הראש, מצוות האישה הנשואה, נדמית לרגע לעניבת חנק עבורה, והתורה, אותה "איילת אהבים ויעלת חן", אשר באהבתה ראוי "לשגות תמיד" הופכת פח יקוש, בת תחרות לאהבה האנושית, הפשוטה.
בין השורות מובעת ביקורת חריפה, לעתים רצופת סרקזם, על האליטיסטיות המגונה של היישובים שיש בהן לא פחות מעשרים ועדות (ועדת קבלה, ועדת דת, ועדת חינוך, אבל לעתים מעט רגישות ואנושיות); אלו הם יישובי "גטו" שבהן הבלנית יודעת מי בהריון ומי לא, והגזבר יודע כמה כל אחד מרוויח.
גם ההבחנות ההלכתיות שבין האשכנזים לספרדים, שריד ארכאי-משהו לגלות, ניצבות על הגריל של המחבר. "המורה, מה זה משנה אשכנזי או ספרדי, אם זה מותר אז זה מותר, ואם אסור אז זה אסור. השאלה היא מה אלוהים אמר, ועזוב אותי מכל המשחקים האלה של איפה סבתא שלי נולדה. למי בכלל אכפת מכל זה?".
בזעקת אמת הבוקעת מלבו של יהודי מאמין, משמיע ניר את תמיהתו על אל שמלא רחמים אבל מביא סרטן על ילד רך בשנים, שעשה כל ימיו תורה; או על ריקודם של בני היישוב בחג הפורים, נוטפי ריר וספוגי קיא, מלווים בשיר ההמנון החדש "כי הרבֵּיתָ טובות אלי" - דווקא בשנה שבה איבד אחד הנבחרים שבהם את בנו הפעוט.
השיטוט בין דפי הרומן מוליך את הקורא מהיישוב בשומרון והמיני-מאחז שסמוך לו, אל רחובות קטמון הישנה ונחלאות, משם למשכן הבורגנות ב"שערי אורה", ולפנמה הרחוקה, מקום מושבם של יהודים חלאבים עשירים. ניר מציג מתכון מנצח של תערובת שְנוֹר יהודי משובח, מצ'ואיזם ושוביניזם, במילוי מיליטריזם, שאליהם נוספת קנאות דתית ורגשית.
רק תנועות היוגה והנשימות העמוקות – שמתכתבות עם נשימותיה של אליסה בשעת הלידה – מספקות מעט רגעי שלווה. אך גם הם מופרים תדיר במסרונים תכופים ומופרעים שמשגר האח מיכה, חולה נפש בהגדרה אך לעתים מפוכח ונורמלי יותר מכל השאר.
רק תנועות היוגה והנשימות - שמתכתבות עם נשימותיה של אליסה בשעת הלידה - מספקות מעט רגעי שלווה בספר. אך גם הן מופרות תדיר במסרונים שמשגר האח חולה הנפש מיכה. אלא שהגדרות טיבן להישבר ודחפים נפשיים גדולים יותר מהשערות מוקדמות. מה שנראה על פניו כחריג, אצל ניר עשוי להתגלות כמפוכח ונורמלי יותר מסובביו.
רק שנינו / אלחנן ניר
הספריה החדשה, 198 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו