בלדה לניו באלאנס

"כפר סבא 2000", ספרה השני של ג'וליה פרמנטו, אחוז באובססיה לפרשת הרצח של אסף שטיירמן ב-1996 בחורשה על גבול כפר סבא – רצח שנותר בלתי מפוענח במשך ארבע שנים, עד שבשנת 2000 התגלה במקרה שרוצחיו היו שלושה "בני טובים" ממשפחות מבוססות בעיר. העיר כולה, כמו שמתארת אותה פרמנטו, עוברת טלטלה של זעזוע וריגוש לנוכח הגילוי שהרוצחים גדלו ממש בלב הפסטורליה הבורגנית, ועוד יותר כאשר מסתבר כי רצחו סתם כך, ללא מניע ברור. "כל ילד חריג נהפך לתוקף מזרה אימה, כל ילדה מרדנית לרוצחת בפוטנציה". 

הפרשה הופכת את עולמם של שני הגיבורים, דפני ודוד, שגם הם טיפוסים "משונים ואינטליגנטים", כפי שתוארו הרוצחים בתקשורת. השניים, טינאייג'רים רהוטים וקודרים, גדלים במשפחות מבוססות אבל מנוכרות. הם מעשנים את עצמם לדעת, אוכלים גרוע או שלא אוכלים בכלל, מבלים את כל זמנם בקניון, גונבים בשביל הריגוש. ההורים לא יודעים מכל זה, או שיודעים וניצבים מולם חסרי אונים, בלי יכולת לתקשר איתם, לא מצליחים להבין מה השתבש ואיך נעשו ילדיהם המטופחים לאבודים כל כך. 

ההידרדרות שלהם מחריפה דווקא ככל שחייהם לכאורה נוסקים, מתמלאים פוטנציאל: סביב הזמן שבו מתגלה זהות הרוצחים, מתקבלים דפני ודוד למגמת הקולנוע הנחשקת בתיכון יוקרתי שהוא בעיניהם "שיא הסטייל", והתפנית הזאת מכניסה את חייהם לסחרור הרסני. הם חושבים שהם אנשים גדולים, מבריקים, שנועדו להתעלות מעל החיים הבנאליים. דוד חושב שדפני היא יפהפייה שכותבת "כמו סכין בבטן" והיא חושבת שהוא גאון שקרא הכל. שניהם בטוחים שכל השאר מטומטמים, אבל גם נופלים לתהומות של נחיתות, ומפחדים שיגלו שגם הם סתם ילדים "רגילים ומעפנים, כמו כולם".  

השילוב ההרסני בין תסביך הגדוּלה לחיי היומיום הקטנים סביב קניון ערים בכפר סבא מקנה לרצח ממד מיתולוגי, הוא אורב להם כמלכודת – או גאולה – שיחלצו אותם מגורלם. הרוצח, שנקרא פה אמיתי יונתן, הופך עבור דוד ודפני, ועבור עוד כמה בני נוער אבודים כמוהם, לסוג של נביא. מייחסים לו את רעיונות העל-אדם של ניטשה, מדביקים לו מונולוג מ"כה אמר זרתוסטרא". דפני חולמת עליו, כותבת לו מכתבים,חושבת על עצמה כממשיכת דרכו. היא שואפת להיות חקיינית שלו, קופיקאט נחות שהוא תוצר לוואי של הסיקור התקשורתי, ההולך שבי אחרי ה"תהילה" של פושעים מפורסמים.  

כמה רחוק תלך דפני בעקבות הרוצח הנערץ עליה? האם האלימות אצורה בחיים השקטים וההומוגניים בפרוורים או שהיא של דפני עצמה? השאלות האלה דוחפות את הקריאה קדימה, אבל פרמנטו לא מנסה להשיב עליהן ברצינות – לגעת בעומק נפשן של הדמויות ובמה שמייסר אותן, או להבין מה ממלכד אותן. הכתיבה שלה מכה במקלדת חזק ומהר, היא כותבת את גיבוריה כמו שהם, בלי להתנצל, עם ה"שיואו תירגע שנייה, אוקי?", "בשבילי אמריקנו, תנקס" וההודעות של "דחוףףף" ו"פליז תתעורר מהר", ברפרוף אירוני, מודע לעצמו.

כריכת הספר (ספרי פן)

המספרת של פרמנטו מגבילה את עצמה לעולמם וללשונם של גיבוריה היומרניים והפתטיים, וכותבת אותם מתוך הכאוס ששולט בחייהם. כמוהם, גם היא משתעשעת בהפרזות בלי כיסוי ("היום יהיה היום המאושר בחייה של – ", "הוא הרגיש משהו שלא הרגיש מעולם"); וגם הדימויים שלה הם עודפות ורבלית יותר מאשר התבוננות בעולם. ניסוחים כמו "הניו באלאנס שלו נעוצות באדמה כמו אבן שאין לה הופכין", או "את היידיש הוא הטביע כמו שמטביעים גופה בים" מעדיפים לשחק עם המלים ולהתריס בהן, יותר מאשר לנסות לזקק מהן משמעות שתספק התבוננות חדשה. 

פרמנטו כותבת כאילו גם היא אחת מהגיבורים שלה. היא מתרוצצת יחד איתם במלכודת העכברים של גיל ההתגברות. היא לא מעניקה לקוראיה תובנות על הקיום התזזיתי של דפני ודוד או תובנות שיבקיעו אל ממד אחר ויעניקו מפלט, אלא סוגרת את עצמה יחד עם גיבוריה המתבגרים בעולם ללא פורקן. 

מהבחינה הזאת, עם כל הנמרצות והתנופה שלו, "כפר סבא 2000" נקרא פחות כתיעוד של תהליך התבגרות ושל תנועה לעבר הבנה, ויותר כגילום של צילום סטילס, אולי אפילו סלפי של בני נוער בקניון – פיסה של חיים עגומים וקפואים. 

כפר סבא 2000 / ג'וליה פרמנטו

ספרי פן, 161 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו