"משפט פתיחה מוצלח, נלהב, פומפוזי, שמסתבך בתוך מערבולת מבולבלת. צירוף מילים שלא מתיישב עם דבר, שמהדהד באופן מחשיד יצירות גרועות אחרות, שכתוב בשבלוליות שבקושי מעזה להוציא את ראשה מחוץ לחומות הקיום והשפה, בקיצור, השילוב המוכר של אקסהיביציוניזם וגרפומניה".
מי שכתב את הקטילה הנמרצת הזאת הוא גיבור ספר הביכורים של אורן קקון, "אמן השלילה", מבקר ארסי ושוחר קרבות שדמותו מתכתבת עם התדמית שטיפח לעצמו קקון עצמו בשורה של מאמרי ביקורת מעוררי מחלוקת שפורסמו בעיתון "הארץ". זהו מבקר ספרותי שנהנה "לנפץ יצירות של אחרים", להשליך את תסכוליו הפנימיים על סופרים תמימים, ומתגאה כשהוא "משחיל בחץ אחד" כמה אנשי ספרות. הוא משתלח בכל דבר: בסופרים, בחוקרי ספרות, בנשים ובגברים שהן שוכבות איתם. בעיקר בנשים.
קולו של המספר גברי מאוד, ספוג מיזוגיניה. בתוך כל אישה הוא מוצא זונה. הספרות העברית כולה מדומה ל"נפקנית חסרת מעצורים הנגועה בסיפיליס", והנשים הן חיות מין שמפנטזות על גבר שכובש ומשפיל אותן. הגבר מתבדח על חשבון האישה: "רוחה לא נשברה, עוד לא. עובדה, השדיים שלה עוד זקופים".
הוולגריות אולי היתה יכולה להיות חלק מרטוריקה עוצמתית או לבסס שלילה עקרונית של תרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל ניסיון כזה, אם היה כאן, נמוג לכתיבה חלשה שלא מצליחה להקים קול של ממש ונשארת כלואה בקלישאות מסוגננות. גם משפטים שנראים במבט ראשון מושחזים, חושפים כעבור רגע את הגרעין החלול שלהם ("משפחה, האויבת הגדולה של האהבה"; "הגאולה האפשרית היחידה בדת האהבה היא המוות"; "לשם כך הומצאו הדתות, בעצם, בכדי להסדיר את ענייני המין"). מה גם שהשאיפה להעמיד אלטרנטיבה של ספרות מלוכלכת, תוקפנית, של תיאורי מין לא מיופים, נגמרת בקול ענות חלושה בסיום, שגם בלי להסגיר ממנו יותר מדי אפשר לומר שהוא בגדר ניסיון חלקי לתיקון דרך.
המבקר הספרותי של קקון מתואר כעילוי, כאדון ספרותי שסופרים - גם הגדולים ביותר - מעריצים אותו ורועדים מפניו. ועם זה הוא נטול תובנות ספרותיות משמעותיות, אין לו אפילו עניין בספרות המקומית. סופר חשוב אחד שהוא מכנה "הציוני האחרון" (אחרון?) מפקיד בידיו את העותק היחיד של ספרו. אבל המבקר כלל אינו מתעניין בו, לדבריו "אם אתנה מראשו של זאוס יצאה", הרי הוא, הסופר, "פרץ לעגנון מהתחת". גם לעגנון הוא בז, בטענה התמוהה שאילו רק היה מספיק, היה כותב רומן שעובר מהשואה לקיבוץ ולצבא. המעמד הספרותי שלו בנוי כולו על יהירות: "לא היתה לו ברירה אחרת, הם באמת היו מטומטמים".
כריכת הספר (בבל)
אם יש למבקר הספרותי איזושהי ביקורת על הספרות העברית, היא נעוצה בראש ובראשונה בלשון. כלומר בעצם העובדה שהיא כתובה עברית. "העברית היא כלא של סופריה והוגיה", הוא כותב, היא מעמידה מכשול בפני השאיפות לאוניברסליות. "אילו דיברו פה שפה אחרת כמו אנגלית, גרמנית או צרפתית, היה המקום הזה נהפך לפרוזדור אמיתי אל העולם ולא קוריוז משעשע בשפה שכמעט אין לה קוראים". אלא שאין כאן הסבר לכך שהספר עצמו דווקא כתוב עברית ואפילו מעמיד פנים שהוא משתתף בשיח הביקורתי שלה.
רק בעניין אחד, ביחס לתיאורי מין, מצליח "אמן השלילה" להעמיד התחלה של טיעון ביקורתי. המבקר הספרותי טוען כאן כי "הספרות העברית יודעת לעשות אהבה כל כך טוב אבל היא לא יודעת להזדיין". זה טיעון מוכר, שכבר נחקר בעבר (דוגמה בולטת היא ספרה של ניצה בן־ארי על דיכוי הארוטיקה בספרות העברית), אבל מאז במידה רבה פג תוקפו. היום, כאשר ספרים שמתהדרים בתיאורי מין מפורטים, בוטים, ספרים שמין הוא לב העניין שלהם, נמצאים בראש טבלאות רבי המכר בישראל, קשה להשתכנע שזה החסך המרכזי של הספרות הישראלית.
למקרא תיאורי המין, שמהווים את עיקר העלילה בספר, קשה עוד יותר להבין על איזה צורך הם אמורים לענות. המבקר הספרותי שקוע בסמים ובמין ומעורב בסדרה ארוכה של יחסים מיניים, ובהתאם, הם מתוארים בפירוט מייגע מצידם המכני: מה הגודל, מה נכנס למה, כמה פעמים ומאיזה כיוון - תיאורים שללא שמות האיברים נקראים כמו רצף דו"חות על תאונות דרכים.
מעט אירוני לקטול ספר העוסק במבקר ספרותי שהוא קוטל סדרתי, אך זו אינה אותה קטילה. אם המבקר הספרותי של קקון מתענג על הקטילות שלו כמו רב־קצבים, במציאות הישראלית אין הרבה ערך מוסף בקטילה. להפך, יש לה מחירים חברתיים ומקצועיים ברורים.
מבקרי ספרות מציאותיים לא זוכים להילה מטילת המורא שהוא מתאר, ורוב העוסקים בכך נמנים עם השוליים של החיים הספרותיים - סופרים מתחילים או חוקרים זוטרים - ורחוקים מעמדות הכוח. למעשה, הם בקושי זוכים להערכה.
קקון מן הסתם יודע את כל זה, כמי שהתנסה בעצמו בכתיבה ביקורתית. לכן אפשר לראות את "אמן השלילה" כמהלך מכוון להמצאת דמות פנטסטית של מבקר ספרותי מטיל אימה, שהוא חלק מעולם ספרותי מקביל, רק כדי שיוכל לשלול את אותו עולם ספרותי ברוב פומפוזיות ולהצדיק ספר עם הרבה מין מכני. במילים אחרות, נדמה שכל המהלך המתעתע של "אמן השלילה", כל התזה הביקורתית הפיקטיבית נגד הספרות העברית, כאילו יש בה איזה חסך מיני עקרוני. כל זה נבנה כאן רק כדי להעניק לתיאור המין המכאניים, הקרים, את הנופך המחתרתי שכל כך מחמיאים להם.
ממילא, היומרה לבעוט במסורת הספרות העברית, לשלול אותה מהיסוד ולכונן במקומה אתוס של אינדיבידואליות פורקת עול - דווקא ממשיכה מסורת מאצ'ואיסטית די מושרשת בספרות הישראלית. דן בן אמוץ, המתואר בספר כסופר גדול שמותו חולל שבר גדול בתרבות המקומית, הוא רק אחד המסמנים הפרובוקטיביים ביותר של המסורת הזאת, שבאה גם בכתיבה מהוגנת פי כמה. זו כתיבה ששואפת לאוניברסליות, ובדרך לשם עושה ככל יכולתה להתנער מהמקום, מהדת ומהאישה. כל אלה לכאורה חוברים להצר את צעדיו של הגבר הישראלי היצרי, וכולאים אותו בכלא הצר של הספרות העברית.
אמן השלילה / אורן קקון
בבל, 246 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו