דרושה הכרעה אמיצה מול הגרעין האיראני

איך שגלגל מסתובב: במארס 2010 סגן נשיא ארה"ב דאז, ג'ו ביידן, הגיע לביקור בישראל. ארגוני שמאל עוררו מהומה, כשתיארו הליך ביורוקרטי של קידום שכונה בירושלים כצעד פרובוקטיבי כלפי הבכיר האמריקני.

ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, הסביר לידידו ביידן כי מדובר בעניין פעוט שנעשה באופן אוטומטי ובלי ידיעתו. אבל ביידן בחר להשתולל. הוא הסתגר במלון, סירב לבוא לסעודת ערב שנקבעה לו ודרש התנצלות. נתניהו (למרבה הצער) אכן פרסם כזו, ומאז האט מאוד את הבנייה בירושלים המורחבת.

12 שנים אחר כך ביידן שוב בארץ, והפעם כנשיא ארה"ב. העולם השתנה מן היסוד. ביידן כבר נשיא והוא אומר ש"כרגע מדינה פלשתינית אינה מציאותית". נתניהו אינו בתפקיד. ומול המחליף של מחליפו, ראש הממשלה הטרי יאיר לפיד, ננקט קו אחר לגמרי.

בפגישה הסגורה בת 55 הדקות שערך אתמול עם לפיד, במלון וולדורף אסטוריה, העלה ביידן את הסוגיה הפלשתינית כעניין שולי בלבד. גם הבקשה המעשית היתה צנועה. הוא לא דרש הקפאה ולא הביע התנגדות לבנייה באזור (תודה לאל), אלא רק רצה שנתאם מול אנשיו את המהלכים - דבר שקורה ממילא.

האם רק השינויים הגיאו־אסטרטגיים הביאו למהפך בעמדת הנשיא? האם ייתכן שהעדפתו את הממשלה הנוכחית על פני, נניח, נתניהו - קשורה לריכוך הדרמטי בעמדתו?

"אין לנו מחלוקות באשר למטרה הסופית", התחמק לפיד בתשובה לשאלת עיתונאית. אכן, הפערים אינם באשר ליעד, אלא בנוגע לדרך. ישראל רוצה פעולות עכשיו. ביידן מסרב

איך שלא יהיה, נשיא אמריקני חם, מפויס וחיובי - וכזה היה אתמול ביידן בירושלים - עדיף על האפשרות ההפוכה. הוא התלוצץ במסיבת העיתונאים, סיפר בפעם המאה על המפגש שלו עם גולדה מאיר והודיע כי "ארה"ב וישראל ישתפו פעולה בפיתוח מערכת היירוט באמצעות לייזר". לפיד, וגם גנץ שלא היה שם, יכלו לסמן עוד וי.

לקרוא בין המסרים

עוד בצד החיובי של המאזן, הצעד המשמעותי ביותר שנקט אתמול ביידן היה חתימה על "הצהרת ירושלים". למסמך אין אמנם תוקף משפטי מחייב, אבל פקיד ישראלי בכיר הסביר כי להווה ולעתיד, "טוב שנשיא אמריקני מבהיר במפורש ובכתב שהדרישה להחרים את ישראל אינה חלק מחופש הביטוי, שארה"ב מחויבת לחתום על הסכם סיוע צבאי נוסף (תוקפו של הנוכחי יפוג ב־2028), ושארה"ב לא עוזבת את האזור".

השורות החשובות ביותר נגעו לאיראן. "ארה"ב מדגישה כי חלק בלתי נפרד מהתחייבות זו הוא המחויבות לעולם לא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, וכי היא מוכנה להשתמש בכל מרכיבי הביטחון הלאומי שלה כדי להבטיח את התוצאה הזו", נכתב. התחייבות נוספת שנתן ביידן בשם ארצו היא מענה לתוקפנות האזורית של הרפובליקה האסלאמית. אך לצד הישראלי, ובדין, כל זה לא מספיק.

"אין לנו מחלוקות באשר למטרה הסופית", התחמק לפיד באלגנטיות משאלתה של עיתונאית מרשת אל־ערבייה, שניסתה להבין אם ראש הממשלה הישראלי עומד באותה משבצת עם האורח בנוגע לאיראן. אכן, הפערים אינם באשר ליעד, אלא בנוגע לדרך להגיע אליו. ישראל רוצה פעולות עכשיו. ביידן מסרב.

בהצהרה אמיצה ומוצדקת, לפיד קרא לביידן להניף מעל ראשה של איראן את חרב המלחמה. "מילים ודיפלומטיה לא יעצרו אותם, אדוני הנשיא. הדבר היחיד שיעצור את איראן הוא אם היא תדע שהמשך פיתוח תוכנית הגרעין יגרום לכך שהעולם החופשי יפעיל את כוחו. הדרך היחידה היא להניח על השולחן איום צבאי אמין. האיראנים צריכים לדעת שאם ימשיכו לרמות את העולם, יהיה לזה מחיר כואב". ואולם ביידן, דקות ספורות אחריו, נקט את העמדה ההפוכה ותמך בדיפלומטיה.

בחדר פנימה, הנימה של לפיד היתה חריפה עוד יותר. הוא אמר לביידן שעברו כבר שנה וחצי מאז שהממשל שלו החל בניסיונות לחזור להסכם הגרעין, אך ללא הצלחה. איראן מנצלת את הזמן כדי לפרוץ קדימה ודבר לא עוצר אותה. הוא אמר לנשיא שבתנאים הנוכחיים, הכוונה לחזור תחילה להסכם המקורי ואז לכפות על איראן הסכם משודרג פשוט אינה מעשית.

ביידן: "ארה"ב מדגישה כי חלק בלתי נפרד מהתחייבות זו הוא המחויבות לעולם לא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, וכי היא מוכנה להשתמש בכל מרכיבי הביטחון הלאומי שלה כדי להבטיח זאת"

אלא שאת ביידן הוא לא שכנע. לטענותיו של ראש הממשלה, השיב הנשיא כי יהיה סוף לסבלנות האמריקנית. אבל כרגיל הוא לא נקב בתאריך ולא הציג קו סף, שאחריו ישבור את הכלים. ככה הוא נגרר כבר 20 חודשים כשהסוף לא נראה באופק.

אלא שישראל לא יכולה להרשות לעצמה אופק פתוח מסוג זה. יהיה סוף, והוא יחייב הכרעה אמיצה.