"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בצלילות ובלי חנופה: הכישרון האדיר של רונית מטלון

אלימות ועדינות, אכזריות וחמלה, רוך וקושי, השתלבו בכתביה של רונית מטלון, שלא חסכה מקוראיה מורכבות ספרותית, דעות נחרצות וביקורת - גם כלפי עצמה, ובכל זאת כבשה את לב הקהל • פרידה מסופרת שהלכה בטרם עת

,עודכן
רונית מטלון ז"ל // צילום: דודי ועקנין

בנובלה "והכלה סגרה את הדלת", ספרה האחרון של רונית מטלון, מתחוור לפתע כי מרגי, צעירה מרדנית ונפש סוערת, מסתגרת בחדרה בבוקר יום חתונתה ומסרבת לצאת משם. היא אף ממאנת לספק כל הסבר שהוא להתנהגותה המפתיעה; בני משפחתה, נבוכים, כעוסים, המומים, משועשעים, פוקדים את פני הדלת, כל אחד בדרכו, אך לשווא. ברשימות הביקורת שנכתבו על הנובלה, שנכתבה בבירור כמשל על ההוויה האלימה, הבדלנית והמייאשת אליה הידרדרה המדינה ותושביה, הושוותה מרגי לא פעם למטלון עצמה – הדמויות מתערטלות לפניה, חושפות את פגיעותן, את פגמיהם מול הדלת הסגורה, מול הגיבורה-מחברת, שרואה כל זאת בעודה נותרת נצורה ומוגנת.

הפרשנות החוזרת הזו החמיצה אלמנט מהותי: אף אחד לא נמלט משבט לשונה של מטלון בנובלה, גם לא היא עצמה. אם מרגי מהווה הרחבה של הסופרת, הרי שגם היא, המסרבת לנמק את הסתגרותה, ותחת זאת שולחת לנמעניה התמהים מכתמים יומרניים שנותרים בלתי מפוענחים ומושלכים הצדה בייאוש, מהווה משל חריף ומבדר על מצב הספרות העברית בעידן הנוכחי. מטלון כתבה על אוזלת ידם של הסופרים ועל נקודות העיוורון שלהם.

הספרות של מטלון מעולם לא נכתבה על מנת למצוא חן ולהחניף, לא בתוכנה ולא בצורתה. לא בנובלה זו, שעל אף סגנונה הקריא והמזמין הכילה בתוכה מורכבות בצורת אלימות ועדינות, רוך וקושי. לא ב"קול צעדינו", אולי ספרה הגדול ביותר, שעסק במובנים המורכבים, המוצקים-מתפוגגים של הזיכרון. לא ב"זרים בבית", קובץ הסיפורים הראשון שהנכיח את כישרונה האדיר. אף לא בפעילותה החוץ-ספרותית, כשבחרה לנקוט עמדה פוליטית נחרצת למרות האקלים המתלהם שבו הושמעה.

כל דבר שיתיימר להספיד את מטלון – מטלה בלתי נתפסת כשלעצמה – נגזר עליו, ובצדק, להתפרש כצמצום דמותה של אחת מגדולי כותבי הפרוזה העברית הנוכחית של תקופתנו. אך על דבר אחד קשה יהיה להתווכח, והוא על צלילותה. הפרוזה של מטלון ניחנה בקול צלול כבדולח, צלול מבלי לוותר על עומקו ומורכבותו, מבלי להתפשר על הדברים הקשים שנאמרו ועל האופן המאתגר שבו נכתבו. הוא יכול היה להיות אכזרי, ואפילו חסר רחמים, אך הוא ראה את הכל - מגלקסיות רחוקות ועד לניואנסים הקטנים,. על כן, בהכרח, היתה בו חמלה. חמלה, וחוש נדיר ליופי.

בראיון האחרון שהתקיים עם מטלון ב"הארץ" אמרה כי "כשמצטברת בי תחושת עולם שמבקשת ביטוי, אז אני כותבת". כתיבה על מותה של מטלון היא כתיבה שלא בזמנה; מותה הוא אובדן שאין בו היגיון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר