סיפור הבריחה המטלטל של בנימין (שם בדוי לבקשתו), יהודי בן 35 מעיר הנמל הדרומית אודסה, אל מחוץ לגבולות אוקראינה המופצצת, יכול לפרנס סצנת אקשן הוליוודית מורטת עצבים. המסע הדרמטי שלו אל החופש הוא חלק מפסיפס חשאי שמבעבע בימים אלה מתחת לפני השטח, שבמסגרתו מוברחים בצורה מאורגנת מאות, ואולי אף אלפי, יהודים חייבי גיוס מתוככי אוקראינה, בשלל נתיבים עלומים, במטרה להציל את חייהם ולאחד אותם עם קרוביהם שנמלטו מבעוד מועד מאימי המלחמה.
אשתו ושני ילדיו של בנימין, שמתפרנס ממסחר, עזבו את אודסה בתחילת הקרבות, עד שהצליח גם הוא לגנוב בדרך לא דרך את הגבול למולדובה, שממנה המשיך לרומניה - שם המתינו לו יקיריו. "לא רציתי להיות רחוק מהם, ואני לא מוכן לתת את חיי למען אף מדינה בעולם", הוא מסביר את החלטתו לצאת למסע, תוך סיכון עצמי לא פשוט.
אנחנו נפגשים במרכז לפליטים ברומניה. הוא גבר גדל גוף, אך פניו כפני ילד. מדבר עברית רהוטה ("למדתי בקהילה"), תנועות ידיו מוסיפות מתח לסיפור הבריחה, שכלל נהיגה מהירה תחת הפגזות, זחילות בבוץ, מרדף ביער, יריות מצד שומרים אוקראינים - ואפילו מעצר של הרגע האחרון בגבול. בסופו של המסע, שאת סופו עשה עם קבוצה של כמה עשרות יהודים, הצליח לחצות למולדובה, בניגוד להוראת השלטונות באוקראינה, שאוסרת על יציאת גברים בני 60-18 שמוגדרים חייבי גיוס לצבא.
בימים הראשונים של המלחמה, אחרי עזיבת אשתו וילדיו, נותר בנימין באודסה. "יש לי בעיות רפואיות בכליות, אבל אמרו לי שכל זמן שאני עומד על שתי רגליי לא ישחררו אותי מחובת הגיוס ולא ייתנו לי לצאת מאוקראינה. אז נשארתי בבית עם הרופא שלי ועם עוד חבר, ושמחתי שלפחות ילדיי ואשתי יצאו למקום בטוח".
בסוף פברואר חש, לדבריו, שמשהו רע הולך לקרות באודסה, ושהוא חייב לצאת מהר ככל האפשר מהעיר ומהמדינה, למרות האיסור. "היה לי ברור שאין לי מה לחפש באוקראינה כל זמן שהמלחמה נמשכת. באותו שלב כבר הוטל עוצר על העיר, ואסור היה להסתובב בחוץ, אבל בכל זאת לקחתי את הרכב שלי ויצאתי משם לבד, בשעה שש בערב.
"נסעתי משהו כמו 220 ק"מ, כשכל הכבישים סביבי ריקים. לאורך הדרך עצרו אותי שלוש פעמים במחסומים אוקראיניים, אבל השוטרים הכירו אותי, כי בכל שנה אני אחד ממארגני אירועי ראש השנה בקברו של רבי נחמן באומן. אמרתי להם שאני נוסע לאומן להתפלל אצל הרבי למען אוקראינה. ובאמת, כשעברתי ליד אומן החלטתי שאני חייב להיכנס. התפללתי על הקבר עשר דקות והמשכתי בדרך".
אף שכבר ירד הלילה, המשיך בנימין בנסיעה מהירה עד לעיירה מז'יבוז', שם נמצא קברו של מייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב. עם שחר, אחרי שנת לילה חפוזה במקום, המשיך במנוסה, בעוד את דרכו מלווים קולות פיצוצים, אזעקות ועשן.
"בימי שגרה אני נוסע הרבה ברחבי אוקראינה, מכיר את כל הדרכים, ולכן חשבתי לנסוע לעיר לביב. אבל אז נתקעתי בפקק ענק שעמדתי בו חמש שעות. הבנתי שלצאת כרגע מאוקראינה יהיה קשה מאוד, אז החלטתי לבצע פניית פרסה ונסעתי בדרכים צדדיות, דרך כפרים נידחים, אל הרי הקרפטים בשטח אוקראינה, באזור בטוח שאין בו הפצצות, שם שהו כבר אשתי והילדים.
"במחסומים לאורך הדרך שאלו אותי לאן אני נוסע. הבנתי שלא חשוב איזו תשובה אני נותן, העיקר לענות בביטחון ובלי לגמגם, שהשוטרים לא יראו שאני מבולבל. המצאתי שאני עובד מדינה ולכן אני חייב לנסוע. כששאלו במה בדיוק אני עובד עניתי: 'לא חשוב, אתה לא צריך לדעת, כמו שאתה עובד מדינה, ככה גם אני עובד מדינה'.
"אחרי 50 שעות של נסיעה מתישה הגעתי בחצות לכפר בקרפטים. לא היה שם חשמל והיה קור אימים, אבל לא היה אכפת לי, כי היה שקט ולא הרגישו את המלחמה. הבעיה היתה שעד שהגעתי לשם, אשתי והילדים כבר המשיכו לרומניה, ולמעשה נשארתי שוב מאחור. לפחות מדי פעם היתה קליטה והצלחנו לתקשר בינינו מעט".
בשלב זה לא חש בנימין בטוב ונאלץ לקבל טיפול במרפאה מקומית. "הרופא החליט להחדיר לי אינפוזיה, אבל ברגע שהכניס לי אותה לווריד, קיבלתי הודעה לנייד מאחד הגברים שהכרתי שם: 'איפה אתה? האוטובוס יוצא'. הוצאתי מייד את האינפוזיה, לקחתי מהמרפאה באישור ערימה של תרופות - ויצאתי. אבל כשהגעתי לנקודת האיסוף ראיתי שהאוטובוס כבר עזב. חיכיתי עוד שעתיים לאוטובוס הבא".
ג'יפ משוכלל של קג"ב
לבסוף הצליח בנימין לעלות לאוטובוס שעליו עוד 45 גברים יהודים, צעירים ומבוגרים, שמטרתם לצאת מאוקראינה. כיצד נחלץ כל אחד מהם ממקום הסכנה הפרטי שלו? דרך אילו נתיבים חשאיים ובאיזה אופן הם אמורים לצאת מאוקראינה? את התשובות איש לא ידע, ומסלולו המדויק של האוטובוס נשאר בסוד.
"אחרי יותר משש שעות של נסיעה כל הלילה זיהיתי שהגענו לאזור צ'רנוביץ, עיירת גבול בדרום־מערב אוקראינה, שסמוכה למולדובה ולרומניה. בשש וחצי בבוקר הגענו לגבול, שהיה כמעט ריק. לאוטובוס עלה בחור בשם סשה, שהיתה לו חזות קרבית. הוא נתן לנו הוראות. אמר לנו לצאת החוצה מהאוטובוס לשירותים רק בזוגות, וביקש שלא נבלוט, כדי שהשוטרים לא יקלטו שיש פה צעירים. עמדנו שם כל היום, עד חמש בערב, ולאט־לאט הגיעו עוד יהודים, עד שהיינו כבר 75 אנשים.
"השוטרים האוקראינים הבחינו בנו היטב. אי אפשר היה שלא לקלוט אוטובוס שעומד 12 שעות סמוך לגבול. בשש בערב המשכנו בנסיעה קצרה בכביש צדדי שעוקף את המחסום. סשה הבהיר לנו שעוד מעט נתחיל בצעידה רגלית, וביקש שנשמור על שקט ושלא ניקח איתנו מזוודות, כי יש לפנינו הליכה ארוכה ומאתגרת של שישה-שבעה ק"מ, חלקם בצד האוקראיני וחלקם בצד של מולדובה. איש מאיתנו לא שאל דבר. היינו כולנו צייתנים כמו כבשים. אני החלפתי זוג נעליים להליכה וקשרתי את השרוכים חזק".
אחרי נסיעה קצרה של 500 מטרים בכביש הצדדי עצרו את האוטובוס שני שומרי גבול אוקראינים, ובאקדחים שלופים ביקשו לדעת מה יעד הנסיעה. "סשה הבהיר שאנחנו נכנסים רק כדי לעשות פניית פרסה. זה נשמע בדיוק כמו להגיד לשומרים שמיקי מאוס מחכה לנו בשדה. החייל ביקש לספור את האנשים שיש באוטובוס. סשה שיקר שיש 50, למרות שהיו 75. אחרי ויכוח קצר השומר נתן לו איזשהו פתק, והמשכנו הלאה.
"נהג האוטובוס האוקראיני מאוד פחד, כי הוא היה צריך לחזור אחרי הנסיעה הביתה. הוא שאל: 'לא יעשו לי כלום, נכון?' וסשה הרגיע אותו שהכל בסדר ולא יאונה לו רע. זה כמובן לא היה נכון. אחר כך הנהג המסכן הזה סיפר בטלפון שהוא קיבל מכות רצח מהאוקראינים".
האוטובוס נעצר באמצע שדה חקלאי, הנוסעים ירדו והחלו לצעוד על האדמה הבוצית והחלקה. חושך ירד אט־אט על הסביבה. "צעדנו שלושה ק"מ בערך, כל הבגדים שלנו התמלאו בבוץ, ומי שלקח בכל זאת מזוודה נאלץ לזרוק אותה. ואז סשה צעק: 'עכשיו רוצו, רוצו'.
"אני אישית לא יכול לרוץ בקלות, בגלל מצב הכליות שלי, כך שהיה לי ממש קשה. כל הזמן התפללתי לאלוהים, 'תן לי כוח, תן לי כוח'. במקביל אכלתי את הלב על שלא ביקרתי מספיק בחדר כושר", הוא טופח בחיוך על הכרס.
תוך כדי ריצה נשמעו קולות שדרשו מחברי הקבוצה לעצור. "אתם עוברים את הגבול בצורה לא חוקית, עצרו מייד", צעקו השומרים האוקראינים לעבר הבורחים.
"ראיתי שרוב החברים כבר הגיעו לדרך אספלט, ושם עמדו וחיכו לנו שוטרים. לא ידעתי אם הם אוקראינים או מולדובים, אז החלטתי לברוח לתוך היער, ביחד עם עוד שניים מהקבוצה. ניסינו לשמור על שקט, ומרחוק ראינו 20 פנסים שמחפשים אותנו. נכנסתי בין שני בולי עץ אלון ושמתי מגבת על הפה, כדי שלא יראו בחושך את הבל הנשימה שלי. ישבתי ככה כמעט שעה, בקור של שתי מעלות, וקור הרי נחשב לדבר נוראי לחולי כליות.
"המחפשים עברו ממש סמוך אלי, אבל לא הבחינו בי. שמעתי שהם מדברים בשפה מוזרה והבנתי שהם שוטרים מולדובים, אז החלטתי לצאת מהמחבוא. הם לקחו אותי ואמרו: 'אל תדאג, אתה בידיים טובות, אנחנו מבינים שיש מלחמה'. אני שונא משטרה ושוטרים, אבל הם היו אנשי המשטרה הכי טובים שפגשתי בחיי. הם לקחו אותי למקום שבו התאכסנו שאר חברי הקבוצה.
"לאורך הדרך שמענו קולות ירי חזקים. אלה היו שוטרים אוקראינים, שברגע שהבינו שהמולדבים עצרו אותנו, ירו באוויר, שיחקו אותה כאילו ניסו למנוע מאיתנו לעבור. ברור לי במיליון אחוז שהאוקראינים קיבלו שוחד מראש כדי להעלים עין מהברחת הגבול שלנו. אבל הם היו חייבים לשחק אותה וירו באוויר.
"זה היה קצת מלחיץ, אבל אף אחד לא נפגע מהירי. פתאום הגיע ג'יפ משוכלל, כמו של הקג"ב, ויצאו ממנו שני קצינים מולדובים. הם היו הרבה פחות נעימים מהשוטרים, והתחילו לצעוק עלינו. אני חושב שהם רצו שנשלם גם להם.
"הם התחילו לשאול כמה שילמנו לאוקראינים, ואז החרימו לנו את כל הטלפונים הניידים. הם לקחו אותנו למעצר במעבר גבול ישן, שלא היו בו חימום ושירותים. ביקשתי חימום, בגלל הכליות שלי, אז שמו אותי בחדר מחומם. אחרי שעה בערך יצאתי חזרה וראיתי ש־26 חברים מהקבוצה אינם. שאלתי לאן הם נעלמו, והסבירו לי שהחזירו אותם לאוקראינה, 'לחתום על אישור כלשהו', ואז יחזירו אותם. אני נזכרתי שבין אוקראינה ומולדובה יש הסכם שאם אזרח עובר את הגבול בלי אישור, מחזירים אותו מייד - אלא אם הוא מבקש מקלט כפליט מלחמה.
"ביקשתי מייד מהקצין הבכיר ביותר שם שיכתוב שאני מבקש מקלט כפליט במולדובה. הוא התחיל לכעוס וצעק עלי שישלח אותי לשלושה ימים לבית סוהר. אמרתי לו, 'תן לי בית סוהר, רק אל תחזיר אותי למלחמה'".
בנימין התעקש, ואף הדריך את יתר הבורחים להביט במצלמת האבטחה ולדרוש בקול מקלט כפליטים. הקצינים נכנעו לבקשות והפסיקו להחזיר את הבורחים לצד האוקראיני. כך הצליחו הנותרים להישאר על אדמת מולדובה, ובתוך שעות אחדות שוחררו לחופשי. 26 הצעירים שהוחזרו לאוקראינה נחקרו שם, ונודע שהם שוחררו בצירוף הזמנה למשפט באשמת בריחה. "בפעם הראשונה שתופסים אותך, אתה מקבל הזמנה למשפט", מסביר גורם שסייע ליהודים רבים להיחלץ מאוקראינה. "בפעם השנייה זה כבר 15 שנה בכלא. לכן, למי שכבר נתפס פעם אחת בבריחה דרך היער אסור להסתכן שוב, וצריך למצוא לו נתיב בריחה הרבה יותר בטוח. יש גורמים שהצליחו לפתוח נתיב כזה בעזרת שוחד של גורמים מאוד־מאוד בכירים.
"כאשר בכירים מעורבים בזה, ולא השומרים במעבר הגבול, הסכום כבר לגמרי אחר. מדובר בסכומים אדירים, 26 אלף דולרים לראש. אני יודע על כמה עשרות אנשים שהוברחו כך, וגורמים שונים בקהילות היהודיות גייסו עבורם את הסכומים מתורמים בעולם. מדובר באנשים שהם מבוגרים מדי לצעוד את הדרך הקשה ביער, או בצעירים שכבר נתפסו פעם אחת ואסור היה לסכן אותם שוב".
ממולדובה המשיך בנימין לרומניה, שם פגש סוף־סוף במרכז הפליטים את אשתו וילדיו, אחרי שבועיים של נתק וחששות כבדים בלב. "אשתי והילדים רגילים שאני נוסע הרבה במסגרת העבודה, אבל המפגש המחודש הפעם, אחרי הטלטלות שלהם ושלי, כשאנחנו פליטים, בלי בגדים ובלי ציוד בסיסי, ובלי לדעת מה יהיה הלאה, היה מרגש. כשאין בית ורכוש, אין רכב ועתיד, החיבוק המשפחתי הוא הדבר היחיד שנותן כוחות".
רוב המשפחות באוקראינה נאלצו להיקרע. יהיו מי שיגידו שבסופו של דבר "היהודי ברח והפקיר את ארצו".
"אני יודע שיש מי שעלולים להאשים את היהודים שעוזבים ולא תורמים למלחמה, אבל אני לא מוכן למות בעד שום מדינה. רק למען ילדיי. למה שאתן את חיי בשביל פוליטיקה? העיקר לחיות. המדינה שלי היא איפה שטוב לי. ככה אני חי. זאת מלחמה מיותרת ולא צודקת, ובעיניי אין שום מלחמה מוצדקת".
"מת מגעגועים למשפחה"
בניגוד למי שבחרו לצאת מאוקראינה בכל דרך אפשרית, יש אחרים שמוכנים להישאר בה ולהגן עליה, גם במחיר סכנת מוות. כזה הוא זאב בובה פלדמן (37), שבשיחת טלפון מתוך בסיס של צבא אוקראינה סמוך לקייב מסביר למה החליט לחרף את נפשו ולהישאר להילחם, אף שיכול היה לצאת מאוקראינה בקלות יחסית.
"אני יכול לצאת מכאן כי יש לי דרכון ישראלי, אבל יום אחרי המלחמה אני אצטרך להסתכל על עצמי במראה ולראות בה את האדם שאני רוצה לראות: אדם שנשאר ולא בורח", הוא חורץ.
בשנת 2000 עלה פלדמן לבדו לישראל מהעיר חמלניצקי שבמערב אוקראינה, ולמד בחוות הנוער הציוני במסגרת תוכנית נעל"ה. אחרי התיכון התגייס לצה"ל ושירת כלוחם וכקצין בגולני. ב־2011 חזר לאוקראינה לסעוד את אביו, שלקה באירוע מוחי, ולשהות לצד אמו. בשנים האחרונות עבד באוקראינה כמאבטח בחברה ישראלית.
"אוקראינה וישראל הן המדינות שלי, בית ומולדת, ואני מחובר לשתיהן", הוא מסביר. "כואב לי על מה שעובר כעת על אוקראינה, וכשפרצה המלחמה החלטתי מייד להתגייס ולתרום מהניסיון הצבאי שלי להגנתה".
באוקראינה הכיר פלדמן את אשתו, דאשה, עובדת בתחום התעופה, וביחד הביאו לעולם שני בנים: נתן (6) ומיכאל (4). עם פרוץ המלחמה הספיקו האישה והילדים לברוח, וכעת הם שוהים בגבול שבין גרמניה וצרפת. "לילדיי אין אזרחות ישראלית, למרות החלום שלי לגדל אותם בישראל, חלום שאני מאמין ומקווה שיום אחד עוד יתגשם", הוא אומר.
שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה נפטר אביו. "טוב שהוא לא רואה את מה שעובר כעת על אוקראינה. אבא שלי היה איש צבא, רופא צבאי ומנתח, בהתחלה בצבא הסובייטי ובהמשך בצבא האוקראיני. אמי נותרה כרגע לבדה בחמלניציקי, אבל מדובר באזור בטוח יחסית, כך שאני רגוע".
פלדמן מספר שמאז נסיגת הכוחות הרוסיים מאזור קייב, הוא עוסק פחות בלחימה ויותר באימון לוחמים. "אני נוסע בין בסיסי הצבא ומאמן יחידות שונות בתורות לחימה שלמדתי בישראל, וגם בדברים שלמדתי כמאבטח בחיים האזרחיים. לאורך כל השנים השתדלתי לשמור על מקצועיות ועל כשירות צבאית גבוהה, ואני שמח שעכשיו זה עוזר למדינה שלי. כעת ביקשתי העברה ללחימה בחזית. אני מקווה ששם אהיה מועיל יותר".
עברת חוויות מורכבות במהלך הקרבות?
"אחת החוויות הקשות היתה כשחילצתי שלושה ילדים ושלוש נשים מצ'רניגוב, עיר שהופגזה בלי הפסקה עד שהכוחות הרוסיים נסוגו ממנה. עמדו מולי שלושה גברים שמעולם לא פגשו אותי, והם נאלצו לסמוך עלי ולהעביר לאחריותי את הדבר הכי יקר להם בעולם: הילדים והנשים. זה היה רגע קשה, להבין את הקרע המשפחתי ואת האחריות הכבדה שהוטלה על כתפיי. החילוץ היה מורכב, בלילה, ובסופו של דבר הצלחנו להוציא את הנשים והילדים בשלום, והם שוהים כעת בפולין".
לא חולפת בך המחשבה לעזוב ולהיחלץ בעצמך?
"ממש לא. ברור שאני מת מגעגועים לילדים ולאשתי, שלא ראיתי כבר חודשיים, אבל אני מרגיש שאני חייב להישאר ולהילחם ולעשות ברמה האישית כל מה שאני יכול. אנחנו מקווים ומתפללים לטוב, אבל רק אלוהים יודע בסופו של דבר איך כל זה יסתיים".
אתה נמצא בקשר עם ילדיך?
"הם מתקשרים אלי מדי יום. רוצים לחזור הביתה ולראות את אבא. אני מרגיש שהמלחמה הזאת מאוד ביגרה אותם, והם למדו להיות הרבה יותר עצמאים".
איך היחס שמקבלים היהודים בצבא האוקראיני?
"יחס מצוין, כמו לכל חייל אחר. בכל השנים שאני באוקראינה, לא נתקלתי באנטישמיות, ויש לי שם משפחה יהודי שאי אפשר לפספס. אני גם מסתובב בגאווה עם מגיני דוד שתופרים לי על המדים. לחבריי הלא יהודים בצבא אני מסביר על משמעות השבת והקידוש. הם מבינים שלא קל לי לעשות קידוש בשבת בלי המשפחה, אז הם מצטרפים אלי ומעודדים אותי.
"יש מאות חיילים יהודים שמשרתים בצבא אוקראינה, ויש גם עשרות ישראלים שבאו מישראל במיוחד כדי להילחם כאן. אני מכיר אישית ארבעה כאלה, אבל יש הרבה יותר".
מה דעתך על יהודים שהחליטו דווקא לקום ולנטוש את המערכה?
"זה בסדר גמור מבחינתי. כל אחד בוחר את דרכו ואת המקום שהוא מרגיש שהוא הכי מועיל בו. אני, עם הוותק הצבאי שלי ועם הניסיון האזרחי, כמי שעובד כבר שנים כמאבטח בחברה ישראלית, לא יכולתי להרשות לעצמי לא להתגייס".
חמ"ל בתוך מלון דלוח
בין הבורחים מהאש לבין המסתערים אלי קרב נמצאים מי שעוזרים לאלה - וגם לאלה. למשל, הרב הלל כהן ואלכסנדר בוריסוב, שמסייעים לצבא אוקראינה, אך גם שותפים למבצע ההברחה של חייבי הגיוס היהודים.
כהן (43), ראש ארגון "איחוד הצלה" בקייב, הוא ישראלי שחי כבר 23 שנה בבירת אוקראינה וזכה לכינוי "הרב הפרטיזן", הודות למרצו האינסופי ולפעילות החילוץ הענפה שלו. חברו בוריסוב (53) נולד באוקראינה, עלה לישראל וחזר לגור בקייב כאיש עסקים. כבר חודשיים שהשניים משוטטים יחדיו בכל רחבי אוקראינה, מסייעים בהברחת חייבי גיוס אל מחוץ למדינה, ובמקביל מגישים עזרה הומניטרית לקשישים, מסייעים בציוד רפואי לצבא אוקראינה, ומלווים מקרוב, פיזית ומורלית, את החיילים היהודים שמשרתים בחזית. את שניהם פגשתי בקישינב, בירת מולדובה, במטה הסודי של פעילי ההברחה.
לבוריסוב הצטרפתי באחד ממבצעי החילוץ בתוך אוקראינה, באמבולנס פרטי שבו נהג. אחרי שעות ארוכות בכבישים אינסופיים וחוויות לא קלות במעבר הגבול לאוקראינה ובחזרה ממנה, שכללו חיפוש דקדקני באמבולנס ועיכוב של שעות, בוריסוב הקשוח נפתח. הוא סיפר ששני בניו מנישואיו הראשונים משרתים בצה"ל, ושני ילדיו מנישואיו השניים ברחו מאוקראינה לאיטליה, עם רעייתו. בשבועיים הראשונים ללחימה שירת כחייל בצבא אוקראינה, והשתתף בעצמו בקרבות. אבל אז ביקש ממנו חבר ישראלי לחלץ מקייב תינוק שנולד לזוג ישראלים בהליך פונדקאות. "אני פרמדיק בהכשרתי, ולכן הסכמתי לנהוג באמבולנס החילוץ. שם פגשתי את הרב כהן.
"הלל התחנן אלי שאמשיך להציל יהודים מאוקראינה. הוא מסוג האנשים שאי אפשר לסרב להם. נשאבתי לאנרגיות המטורפות שלו. אבי יהודי, וכל חבריי ישראלים ויהודים, אז הבנתי שצריכים אותי יותר במשימה של הצלת יהודים מאשר בלחימה. המפקד שלי בצבא נתן לי אישור ושחרר אותי למשימה. הוא היה מאוד בעד שאציל יהודים - ומאז זה מה שאני עושה".
אתה מסייע, בין השאר, גם להברחת חייבי גיוס. איך זה מסתדר עם הפטריוטיות האוקראינית שלך?
"אני מרגיש גם מאוד אוקראיני וגם מאוד ישראלי. בגלל זה חשוב לי שהילדים שלי יראו שאבא שלהם לוחם למען אוקראינה, כדי שבעתיד הם יילחמו למען ישראל. התכנון שלנו הוא לעבור לישראל באופן סופי בקיץ, אבל נעשה את זה רק אחרי שאוקראינה תנצח במלחמה.
"מצד שני, אני מכבד את הבחירה של מי שלא רוצה להילחם. כלוחם אני יודע שהדבר הכי מסוכן בקרב זה שנמצא לצידך חייל חסר מוטיבציה שכפו עליו להילחם. לכן אין לי בעיה לסייע למי שלא מסוגל להתגייס. עדיף לכולם שהוא ייצא מאוקראינה ולפחות יציל את החיים שלו".
שוב ושוב נכנסים כהן ובוריסוב למעמקי אוקראינה המופצצת ומסייעים בחילוצים. במקביל, כהן עונה למאות שיחות והודעות שזורמות לנייד שלו במטה ההברחות בקישינב. "אנחנו עוזרים בהברחה, בעיקר ליהודים שיש להם כבר אזרחות ישראלית, ובעצם נתקעו באוקראינה בלי שרצו בכך. וגם ליהודים חולים, או לכאלה שנושקים לגיל 60", הוא מבהיר. "מדובר במקרים מורכבים של אנשים שכל משפחתם נמצאת מחוץ לאוקראינה, והישארותם במדינה לא תועיל לאיש".
אתה לא חושש להיחשף בפעילות שלך?
"החלטתי להתראיין ולדבר על ההברחות בגלוי, למרות שזה לא חוקי, כדי שעוד אנשים במצב הזה יפנו אלי ונוכל לסייע להם. אני מרגיש מספיק מוגן ובטוח שלא יעצרו אותי באוקראינה, כי במקביל לסיוע לבורחים בעלי אזרחות ישראלית אנחנו מגישים המון סיוע הומניטרי לצבא האוקראיני".
מטה הבריחה, שמכונה בפי הפעילים החמ"ל, ממוקם במלון דלוח במרכז קישינב. מסך מחשב גדול עם מפה ועליה נתיבי המילוט, שולחנות ישנים עמוסים בכוסות קפה ריקות, וקומץ אנשים טרוטי עיניים עם אדרנלין בשמיים ומחסור כרוני בשינה.
הם מנהלים ויכוח סוער: יום קודם נעצרו שישה אנשים שחצו את הגבול, ואחד מהם נעלם ולא ברור מה עלה בגורלו. אחרי לילה לבן של דיונים ולבטים מחליטים לעצור את נתיב הבריחה דרך מולדובה, שהושק בתחילת המלחמה ונמשך כחודש. עם בוקר הפעילים נעלמים מהשטח במולדובה, ובתוך כמה ימים נפתח מטה מחתרתי חדש במדינה אחרת שגובלת באוקראינה.
לא לחינם שימשה מולדובה יעד הברחת הגבול הראשוני. "לפני המלחמה, במשך שנים היה קו הברחה קבוע של מזון כשר מאודסה לקישינב", מסביר אחד מחברי הקהילה היהודית בעיר. "באודסה היתה קהילה יהודית גדולה, ובשר כשר ושפע של מזון הועברו לקהילה היהודית הקטנה בקישינב. מי שיצר את הקו והשתמש בו באופן קבוע מכיר היטב את הגורמים האוקראיניים שקל לשחד, וכך בזמן המלחמה, במקום להבריח מזון - התחילו להבריח אנשים באותו נתיב".
הפעיל הבכיר לוקח אותי למבנה צדדי שמכיל ארון קודש ישן. בין ספרי התורה טמונה קופסה שחורה. "מדובר במכשיר לוחמה אלקטרונית של הצבא הרוסי, מהמתקדמים שיש", מצביע הפעיל על הסמל הצבאי שעל הקופסה. "נראה לי שבצה"ל היו שמחים לשים עליו יד. כשמפעילים את המכשיר אין אינטרנט או קליטה סלולרית, ואנחנו משתמשים בזה לצרכינו בהברחות". עוד מגלה הפעיל שרגע לפני ששדה התעופה בקייב הופצץ, נגנבו ממנו חותמות, שגם בהן נעשה שימוש לצורכי הבריחה מאוקראינה. אחרי כמה שימושים עלו השלטונות האוקראינים על התרמית, והיא פסקה.
"לשמור על ניטרליות"
המעצרים בנתיב הבריחה המרכזי, דרך היער, גרמו לבורחים לנקוט מדי פעם צעדים עצמאיים ומסכני חיים. כך, למשל, ארבעה יהודים בגיל גיוס קפצו למים הגועשים של נהר הדניסטר, שמפריד בין אוקראינה למולדובה. "הבחורים הגיעו לאחד המלונות בעיר רטובים לגמרי ובלי שום ציוד", מספר חבר הקהילה. הם התקשרו אלינו וסיפרו שהצליחו לחצות את הנהר, ממש תחת אש שירו שומרי הגבול. אין לנו קשר לבריחה שלהם, שהיתה מסוכנת, אבל מובן שסייענו להם בבגדים יבשים.
"אגב, מצד שני, אני גם חושב שאנחנו, כיהודים וישראלים, צריכים לשמור על ניטרליות ולא לקחת חלק פעיל במלחמה. אני יודע שיש יהודים וישראלים שנלחמים במסגרת צבא אוקראינה, אבל זה עלול להזיק ליהודי רוסיה ולסבך אותנו, כעם, בצרות".
לרב כהן ולבוריסוב אין קשר לחותמות המזויפות או למכשירי הלוחמה האלקטרונית, והם סייעו לבורחים רק בדרך הפשוטה: היער. בערב פסח גם חילקו מצות ויין למאות חיילים יהודים בצבא אוקראינה וערכו סדר סמלי לעשרות חיילים.
"יש לי מתנדב ב'איחוד הצלה' בקייב, רבי מיכאל יונה וורשבסקי, שהוא חובש", מספר הרב כהן. "בימי שגרה הוא עורך דין, אבל כבר חודשיים הוא משרת בצבא בוואסילקיב, שספגה מתקפה רוסית. הוא הקים שם, ביחד עם הרופא המקומי, מרפאה מאולתרת. מיכאל יונה נפצע בעצמו מרסיס בהפגזה, אבל לא ויתר והמשיך לשרת במקום ולהציל חיים.
"הגענו אליו עם רכב עמוס בציוד רפואי, כולל מחולל חמצן. הוא ביקש שנשלח גם אמבולנס, ופעלנו שזה יקרה. המפקד האוקראיני המקומי מאוד התרגש והודה על הסיוע ועל האמבולנס".
yifater1@gmail.com