"חיי מדף": זיכרו את המרקיז

בפתח "הקבצנית מלוקראנו" מאת היינריך פון קלייסט, מסופר על מרקיז שהיה בעלים של טירה מרווחת וגבוהה, וכשנקלע למצוקה כלכלית אירח אביר אחד מפירנצה, שהתעניין ברכישת הנכס. כדי לבדוק את הטירה לעומקה לן האביר ערב אחד בחדר פנוי, אך באמצע הלילה נמלט לחדרו של המרקיז ואשתו, בטענה מבוהלת כי רוח רפאים משוטטת בחדר.

המרקיז לעג לאביר, שהשכם בבוקר מיהר להסתלק על סוסו. למרות זלזולו, גמר הבעלים אומר בליבו לבדוק בלילה את הנושא, ועם רדת החשיכה העלה את מיטתו לחדר האמור. "מה גדול היה הזעזוע כשאכן, כשצילצלה שעת הרוחות, שמע את הרשרוש הלא־מובן" (מגרמנית: רן הכהן). "הקבצנית מלוקראנו" מסתיים בחיפזון טרגי - המרקיז נוכח בקולות המסתוריים הבוקעים מהחדר גם בלילות הבאים, ולבסוף, באקט של בעתה ושיגעון, נוטל נר ומצית את ארבע רוחות הטירה, כשהוא בתוכה.

זהו סיפור קצרצר, והדרמה היחידה המוצעת בו היא קול מסתורי, רשרוש - כאילו מישהו שוכב על מצע קש, רחש של צעדים איטיים ושבריריים, ואנחה. אלא שדומה שלא רוח רפאים של קבצנית טמונה בחדר המרווח במעלה הטירה, אלא קולו הפיזי של הסיפור - הטמון בכל טקסט ספרותי. הקול הזה מלווה אותנו תמיד בעת הקריאה, ולא ניתן למחות אותו או לגרשו.

חשבו רגע על רומן שקראתם לאחרונה, והיזכרו בנימת הקול המלווה את אקט הקריאה; זהו פסקול לא־רצוני, פנימי - מוזיקה אנושית מוזרה, טבעית ובו בזמן צורמת, שנעה עם הקורא קדימה, במעלה טקסט. מדוע טבעית? כי מחשבת האדם מתרקמת בקול ובתמונה. מדוע צורמת? כי היא דומה למעידה במדרגות בעקבות הפסקת פעולת הדילוג האוטומטית בעת הירידה בהן. הקול אינו נראה או מורגש, הוא אורגני, נטמע בפעולת הקריאה. אך כמו במדרגות, כשננסה לזהות אותו, להתמקד בו ולברר לפשרו - הוא יתגלה כזר ומאיים.

אם נצלול לעומקו של הקול הספרותי יתברר לנו כי זה אכן קולנו שלנו. הוא אמנם שונה בגונו ובצבעו מהטון המופק מפינו - לא אחת הוא יהיה קול של מכר או קרוב שדמותו התמזגה בתודעתנו עם דמות המספר - אבל אנחנו שולטים בקול הזה. ברצוננו הוא יביע את הרגש הנחוץ לנו בשעת הקריאה.

ניטשה כתב: "לעיתים קרובות אנחנו מסרבים לקבל רעיון רק משום שצליל הקול שבו הרעיון התבטא אינו אהוד בעינינו". האם זה הקול המטריד ששמע האביר בטירתו של המרקיז ושהביא, כתמיד אצל קלייסט, למפולת שלגים טרגית? ייתכן בהחלט. הקול הספרותי אינו רק בורג במכונת הקריאה האנושית. עלינו לחלץ אותו מהרפאים. אם נתעלם מקיומו, אי שם בחדרים האחוריים של תודעתנו, הוא עלול לצוץ בשעה לא רצויה: מחופש לקבצנית, מתחכך בקש, נאנח. שימו לב אליו. הוא שם.