מפגש הקונספציות

הזמן הוא ערב יום הכיפורים 1973, ואווירת כוננות מנומנמת, מודעת לא־מודעת, שורה על הכל. מדברים על מלחמה קרובה, אבל מתחפרים בשקט של הרגע, כאילו יש בו בטוחה מפני הפורענות שבפתח. יוליק, גיבור "שפן" מאת שמעון ריקלין (לא להתבלבל עם איש התקשורת בעל אותו שם), הוא סַמָּל מודיעין שעמד לצאת ל"רגילה" שחיכה לה זמן, וחופשתו מבוטלת ברגע האחרון, לאחר שנודע כי מצרים וסוריה עורכות עוד תרגיל משותף. במפקדה לא מתרגשים מהתרגיל המצרי־סורי - למפקדים ולפקודים כאחד ברור שהעלאת הכוננות היא כורח טכני בלבד, והיא תתבטל עוד מעט - אלא שהפרוצדורה הצה"לית מחייבת, ויוליק נשלח לתורנות חג אי שם בסיני.

לביטול החופשה המיוחלת, שהיתה אמורה להיות חופשה רומנטית של יוליק ושל אורית, חברתו המשרתת הרחק בצפון, יש עבורו משמעות מיוחדת, מייסרת, שכן היא דנה אותו להמשיך ולהתגדר בבתוליו. לפיכך, הוא מתרכז בניסיון להוכיח לעצמו שהם בחירה ולא אילוץ, ועושה את בתוליו המתמשכים ל"פרינציפ": הוא מפתח מעין טינה עקרונית כלפי הסקס ומקיף את עצמו בחומה של ניכור מפני אחרים ומפני עצמו, עד כדי כך ש"אפילו בפנטזיות שלו לא העז לחשוב במונחים של 'לדפוק', 'לזיין' או 'להשכיב'". הקורא מקדים את יוליק, ורואה ברור ממנו מה מתרחש בנפשו: הוא מבין את משמעות ההכחשות שלו ביחס למין כמו גם את משמעות ההמתנה מורטת העצבים לשיחת טלפון או מכתב מחברתו, שמתקשרת פחות ופחות. הוא מנחש לפניו מה צפוי לקרות - ממש כפי שהוא יודע מה עומד מאחורי הכוננות ה"טכנית" בערב יום כיפור, ומה יתרחש בצהרי היום.

הספר מותח אנלוגיה מובלעת בין "הקונספציה" של המודיעין הישראלי, השבוי באמונתו שהסבירות לפרוץ מלחמה היא "נמוכה" (כלשון דו"ח אמ"ן ערב המלחמה), לבין מה שמתרחש בנפשו של יוליק. כמו המודיעין הישראלי שמתעלם מהסימנים המצטברים למלחמה - מהחיילים המצרים השוברים את צום הרמדאן ומהתנועות החשודות של כלי הרכב - גם יוליק רואה את הקשר ההולך ומתרופף עם חברתו וממאן להסיק את המסקנות המתבקשות.

אלא שצידה המעניין של האנלוגיה הזאת אינו דווקא בדמיון הברור בין שתי ה"קונספציות" - בין הסירוב האישי והסירוב הלאומי לראות גם את הדברים שלא תואמים את האמונות - אלא באלמנטים שהם לא חלק הכרחי במשוואה. כך, למשל, תיאור הצד האטום והנוקשה שבהתנהלות המודיעינית מאיר, גם בלי שהדברים נאמרים במפורש, את הנוקשות במצבו של יוליק, את ההיסגרות שלו מפני העולם וההתחפרות שלו במצב ההמתנה לחברתו. ובדומה, התמימות של יוליק הבתול, הצייתן, מאירה את הצדדים התמימים, אפילו ילדותיים, בהתנהלות הצבאית השאננה של אותם ימים.

כריכת הספר (כתר)

אפשר לקרוא את הספר כדו"ח מודיעין לקוי, חלקי, שהעיקר חסר בו, מסוג הדו"חות שיוליק כותב במשמרות הארוכות שלו כמש"ק מודיעין. הכתיבה של ריקלין, ש"שפן" הוא ספרו השלישי, מזדהה עם התודעות החלקיות - של הגיבור, של המודיעין הישראלי - ולוקחת על עצמה את המגבלות האלה. אם על יוליק נכתב ש"הכל נראה לו מרוחק מעט, כאילו מאחורי מסך עכור", גם הסיפור נזהר שלא להבקיע אל מעבר לנקודת מבטו ומתקדם איתה עקב בצד אגודל. אם יוליק מתואר כצייתן ועצור - גם הסיפור כתוב בלקוניות זהירה ונמנע מ"השתפכויות". ואם יוליק מגדיר את עצמו כ"פקיד של מילים" - מי שעוסק בעיבוד של מברקים וידיעות אל הערכות מודיעין שאותן הוא חותם ערב יום הכיפורים באותיות "א.מ.ל", אין מה לדווח - גם הספר מתאר את ההתרחשויות בלי לחבר דבר לדבר, כשהוא "מחמיץ" את הדברים החשובים ביותר, את לב העניין.

הבחירה הסגנונית המחוררת הזאת אמנם מוצדקת עלילתית, אבל לא תמיד מצליחה לייצר מתח אסתטי בסיפור החלקי שהיא מספרת. אחת הבעיות שמעיבות על "שפן" היא שהקורא מכיר את הנסיבות ההיסטוריות של מלחמת יום כיפור ומקדים את יוליק בהבנת מצב ההדחקה שהוא מצוי בו, כך שפערי הידע האלה נקראים במידה של קוצר רוח.

בעיה נוספת היא בשאלה איך סיפור התבגרות כזה, שהגיבור שלו סובב את המין כמודחק מרכזי וכחידה לא פתורה, יכול להיקרא היום בקריאה שאינה נוסטלגית. ככל ש"שפן" הוא ספר - למעשה נובלה - שכתוב בעדינות ומתוך ניסיון להקשיב לקולות שתוקים מהעבר, לא בטוח שנותר מי שמסוגל להקשיב להם.

שפן / שמעון ריקלין; כתר, 130 עמ'