בשיתוף משאירים חותם
זה היה בסביבות שמונה בערב, אחרי יום עבודה ארוך, נועם זלוף יצא מראשון לציון לרמת גן עם שתי שקיות בידיים. הוא חיפש חניה באזור צפוף והלך כמעט עשר דקות עד שהגיע לכתובת.
לבניין היו כמה כניסות, סבבה אותו צמחייה לא מטופלת וחתולים יללו בין השיחים. לא היה לובי, לא אינטרקום מרשים, רק מדרגות ואור פלורסנט שרצד מהתקרה. כשנועם עלה ארבע קומות ברגל, יעקב כבר עמד בדלת. כפוף מעט. מחכה.
הוא חייך חיוך קטן, נבוך. כזה שמנסה להגיד תודה, אבל המילים לא יוצאות לו מהפה. משום מה נועם זכר את הריח של הבניין. ריח ישן שהחזיר אותו לבית של סבתא.
יעקב לקח את השקיות, אמר תודה ונכנס במהירות אל הבית. כאילו מתבייש.
למחרת הטלפון צלצל. זה יעקב. נועם חשב שאולי קרה משהו. אולי חסר משהו. אולי הוא צריך עזרה. אבל יעקב התקשר רק בשביל להודות. אחר כך התחיל לשאול שאלות קטנות: ״אתם עמותה?״, ״כמה אנשים אתם?״, ״אתה המנהל של המיזם הזה?״. שאלות שנשמעו כמו סמול טוק, אבל הרגישו כמו דרך זהירה לבדוק אם מותר לו לבקש עוד משהו.
ואז הוא אמר: ״אם יש לך במקרה מישהו שעובר ליד הכתובת שלנו, אשמח שתגיעו שוב.״ זה היה משפט שטלטל אותי.”
יעקב לא ביקש כלום. הוא רק ניסה לברר, בעדינות ובחוסר נוחות, אם מישהו יגיע שוב. הוא הדגיש שזה לא דחוף ולא אם זה דורש מאמץ. ״רק אם מישהו במקרה עובר ליד.״ הוא לחש.
שם נועם הבין שהסיפור גדול יותר מהשקיות
עזרה לקשישים ניצולי שואה מתחילה הרבה פעמים בדבר שאפשר להחזיק ביד: ארוחה, חבילה, תרומה, נסיעה. אבל מה שנשאר אחר כך הוא דבר אחר לגמרי. הדפיקה בדלת. הפנים המוכרות. הקול ששואל מה שלומך. התחושה שמישהו זוכר אותך גם אחרי שיצאת לו מהדלת.
לצערו, נועם הכיר את זה גם מהבית. אחרי שסבתא שלו ז״ל נפטרה. הוא ראה אצל סבא שלו את השמחה כשהמשפחה הייתה מגיעה. ואת הדרך שבה הוא מחזיק את עצמו כשהם עוזבים. השקט שנשאר אחר כך היה שקט של חרדה מהחזרה לבדידות, לקשיים ונטישה.
״מה קורה אחרי שהדלת נסגרת, כשהאוכל על השולחן, אבל הבן אדם כבר מפחד לגבי שאר השבוע? מה קורה בשבוע שבו אותו אדם יושב ומחכה לי שאחזור?״ (נועם)
מתוך השאלות האלה, נועם הבין את גודל האחריות שמונחת על כתפיו. לא לבוא פעם אחת, לחייך, לסמן וי ולהיעלם. אלא להבין שמאחורי כל ביקור יש אדם שמרגיש, זוכר, מתבייש לפעמים לבקש, אבל לא מפסיק לחכות שתגיע.
״הגיל שלהם ומה שהם עברו לא הופכים אותם לחסינים״, הוא אומר. ״הם גם בני אדם. גם הם מרגישים״.
זה נכון לקשישים באופן כללי, אבל זה נכון בייחוד לניצולי שואה. הזיכרון של השואה לא הופך אדם לעמיד יותר בפני הבדידות. להיפך, הוא מזכיר לנו עד כמה חשובה הידיעה שיש מישהו בצד השני.
מפוסט אחד לקהילה של אנשים טובים
בערך חודש אחרי שהתחיל להתנדב, נועם החליט לעשות משהו שלימים יתברר כמשהו גדול. הוא העלה פוסט וכתב על החוויה שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא שיתף משהו אישי וחשוף באמת על עצמו.
נועם מספר ״המילים זרמו בטבעיות, כתבתי על החוויה שהיתה לי באותו היום. מעולם לא תכננתי ליצור משהו בסדר גודל כזה. רק לשתף משהו קטן וטוב שקרה לי במסגרת ההתנדבות.״
בפחות מ-24 שעות, הפוסט הזה גייס יותר מ-6,000 שקל, בערך 250 ארוחות חמות.
נועם הרגיש בנוח יותר לכתוב מאשר לדבר. אבל הוא לא תיאר לעצמו שהכתיבה שלו תשפיע ותיגע בכל כך הרבה אנשים. הוא הרגיש שהמילים שלו לא רק עוברות על המסך. הן גורמות לבן אדם לעצור, לפתוח את ההודעה, לשאול איך עוזרים, לתרום, להגיע להתנדבות.
אנשים תרמו. אנשים שיתפו. אנשים ביקשו להתנדב. מתוך התנועה הזו נפתחה קבוצת הוואטסאפ ״משאירים חותם״.
.
האנשים שבוחרים לחזור
נועם מגדיר את ״משאירים חותם״ בפשטות: ״מיזם חברתי, קהילת מתנדבים. לא משהו שנולד סביב מצגת גדולה, אלא מתוך צורך אמיתי ומתוך אנשים שרצו לקחת חלק.״
הקהילה הזו לא מבקשת מאנשים להיות גיבורים. היא לא מבקשת מהם להציל את העולם. היא מציעה להם להתחיל במקום אחד שבו הם יכולים להיות נוכחים. להצטרף לקבוצת מתנדבים. להגיע עם חברים. לדפוק בדלת. להיות האדם שלא נעלם אחרי פעם אחת.
ולכן גם הקריאה להצטרף לא נשענת על רחמים. ״אני לא רוצה שאנשים יצטרפו מתוך רחמים, אלא מתוך השראה ואמונה אמיתית שזה הדבר הנכון לעשות. זה הבדל ענק,״ הוא מוסיף ״רחמים שמים אדם מעל אדם אחר. השראה מזכירה ששניהם עומדים באותו צד.״
בשביל נועם, להשאיר חותם זה ״לעשות טוב כשלא מצופה ממני, להיות איש במקום שאין בו אנשים, לבחור להיות בן אדם טוב כשדברים רעים קורים מסביבך, דווקא כשזה הכי קשה״.
״והחלום שלי?״ הוא שואל ועונה. ״פשוט. שבכל מקום בארץ יהיה לפחות אדם אחד שבוחר לייצג את הטוב. לא שכולם…”
אחרי השביעי באוקטובר, התחושה הזו קיבלה עוד שכבה. סביבו היו כאב, אובדן וחוסר אוויר, אבל גם אנשים שחיפשו דרך לעשות משהו טוב ולא ידעו מאיפה להתחיל. נועם המשיך לכתוב ולפעול. הוא ראה איך עוד ועוד אנשים מצטרפים. חבר׳ה שרצו להרגיש שהם לא עומדים בצד. בתוך התקופה ההיא, ״משאירים חותם״ כבר קיבלה משמעות רחבה יותר: לא רק חלוקת ארוחות, אלא תזכורת לכך שגם כשהמציאות קשה, אפשר לבחור פעולה קטנה שמחזירה לאדם אחר תחושת ביטחון. לפעמים זו ארוחה לקשיש. לפעמים זה להופיע עם חיוך בדלת של ניצול שואה ולפעמים יד מושטת למשפחה שצריכה דברים בסיסיים. העיקרון נשאר אותו עיקרון: לראות אדם, ולהגיע שוב. לא כתגובה רגעית, אלא כהרגל אנושי שאפשר לבנות סביבו קהילה, אחריות, תקווה ושייכות, גם כשבחוץ נדמה שהכול מתפרק. ושדווקא אז, אדם אחד שמגיע יכול לשנות יום שלם באמת.
נועם, מילה לסיום?
״כן, אם קראתם והתחברתם. אם אתם רוצים לעזור לא חייב להתחיל בגדול. אפשר להתחיל בביקור אחד, בארוחה אחת, בשיתוף אחד.
לפעמים הוא מתחיל בשיחת טלפון שקטה מאדם מבוגר ברמת גן, שרק רוצה לדעת אם יש סיכוי שמישהו יבוא גם בפעם הבאה.
וזה בדיוק כל הסיפור כאן, בעצם.״
להצטרפות לקבוצת המתנדבים של ״משאירים חותם״: – https://mashirimhotam.com/community2/
בשיתוף משאירים חותם