בשיתוף עו"ד גל-און
לאחר שנקבע כי חלק מן היורשים (אשר יוצגו ע”י עו”ד אור גל-און, עו”ד נטלי אגמון ועו”ד עפרי קידר) לא ידעו כלל על הגשת הבקשה לקיום הצוואה, וכי לא ניתנה להם הזדמנות אמיתית להעלות את טענותיהם במועד – טענות כגון שלא ייתכן שהמנוח ערך צוואה בכתב יד, בו בזמן שהוא לא ידע לכתוב.
הרקע: צוואה בכתב יד, הסתלקויות – וטענות להטעיה
המנוח, נפטר כשהוא בן 96, והותיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים. בסמוך לאחר פטירתו חתמו הילדים על תצהירי הסתלקות מעיזבונו לטובת האם, מתוך הבנה כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה וכי רכושו ראוי שיעבור במלואו לאמם, אלמנתו של המנוח.
ואולם, בדיעבד התברר כי הוגשה לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואה בכתב יד (בשפה הצרפתית), לפיה הוריש המנוח את זכויותיו בשתי דירות לשניים מנכדיו. הבקשה התקבלה, וניתן צו קיום צוואה – מבלי שחלק מילדי המנוח ידעו על כך ומבלי שניתנה להם אפשרות להתנגד. אותם ילדים סברו שכל רכוש המנוח (כולל אותן שתי דירות) עובר לאמם.
רק כעבר כשנתיים, במסגרת הליך אחר שעסק במינוי אפוטרופוס לאם המשפחה, גילו אותם ילדים לראשונה על עצם קיומה של הצוואה ועל צו הקיום שניתן מכוחה, וכי למעשה שתי הדירות
השאלה המשפטית: האם ניתן לבטל צו קיום צואה מס’ שנים לאחר שניתן?
סעיף 72 לחוק הירושה מאפשר ביטול או תיקון של צו קיום צוואה על סמך עובדות או טענות שלא היו בפני הרשם בעת מתן הצו – ובלבד שהבקשה הוגשה בהזדמנות הסבירה הראשונה.
הנתבעים טענו כי מדובר בשיהוי של שנים רבות, וכי עקרון סופיות הדיון מחייב להותיר את צו הקיום על כנו. מנגד טענו התובעים כי לא ידעו כלל על ההליך לקיום הצוואה, וכי יש מקום לפתוח מחדש את הסוגייה מכיוון שמדובר בצוואה כביכול שנערכה בכתב ידו של המנוח, זאת בעוד המנוח לטענתם לא ידע לכתוב כלל.
הכרעת בית המשפט – ביטול צו קיום הצוואה
בית המשפט בחן בהרחבה את השאלה העובדתית – מתי נודע לתובעים על הצוואה ועל הבקשה לקיומה – וקבע כי גרסתם מהימנה.
נקבע כי:
- לא הוצגה אסמכתה לכך שהבקשה לקיום הומצאה לכלל היורשים כדין;
- לא הוכח כי נמסרה להם הודעה פורמלית או מהותית על עצם הגשת הבקשה לקיום צוואה;
- תצהיר שהוגש בזמנו לרשם הירושה, ולפיו האם מסרה לילדים את הצוואה, לא הוכיח כי נמסרה להם הבקשה לקיום או כי היו מודעים להליך; מה גם שנקבע שנסיבות תמוהות ביותר אופפות תצהיר תמוה מעין זה.
- אין לייחס “ידיעה קונסטרוקטיבית” רק מכוח פרסום פורמלי.
בית המשפט הדגיש כי החובה להודיע ליורשים על פי דין בדבר הגשת בקשה לקיום צוואה אינה דרישה טכנית – אלא תנאי מהותי שנועד להבטיח את זכותם הבסיסית להתנגד ולהישמע.
משכך נקבע כי התנאים שבסעיף 72 לחוק הירושה מתקיימים, וכי אין מקום לדחות את הבקשה מחמת שיהוי.
זאת ועוד, משקל הטענה שעומד אל מול אותה צוואה נטענת בכתב יד – הטענה כי המנוח לא ידע לכתוב (כאשר הנתבעים לא צלחו להביא ולו דוגמת כתב אחת של המנוח חרף שנפטר בגיל 96) – כל אלו הצטרפו למסקנת ביהמ”ש כי יש מקום לבטל את צו קיום הצוואה, ולבחון היטב ומחדש את תוקפה של אותה צוואה.
עיקרו של דבר, בית המשפט הבהיר כי אמנם צו קיום צוואה נהנה ממעמד של פסק דין כלפי כולי עלמא, אך אין מדובר במעמד חסין מפני ביקורת, במיוחד כאשר מתברר כי ניתן על יסוד תשתית עובדתית חסרה או שגויה.
בהתאם לכך, הורה בית המשפט על ביטול צו קיום הצוואה, כך שהטענות לגופה של הצוואה – לרבות שאלות בדבר תוקפה, כולל ידיעת או היעדר ידיעת המנוח לכתוב, כשירות המנוח והשפעה בלתי הוגנת – יתבררו כעת לגופן. בנוסף, ביהמ”ש חייב את הנתבעים, אשר פעלו בהסתרה כאמור, בהוצאות משפט בסך של 60,000 ₪.
מסר ברור: הליך תקין קודם לכל
“פסק הדין משדר מסר חד וברור” ציין עו”ד אור גל-און, אשר ייצג את התובעים בהליך.
“כאשר צו קיום ניתן מבלי שהיורשים ידעו כלל על ההליך – לא ניתן להסתתר מאחורי טענות של שיהוי או סופיות דיון. זכותו של אדם לדעת כי מתנהל הליך בעניינו ולהשמיע את טענותיו היא זכות יסוד.”
עו”ד גל-און הוסיף כי “בית המשפט העדיף בירור מהותי של האמת על פני דבקות פורמלית בהליך שנוהל ללא ידיעת הצדדים הנוגעים בדבר. מדובר בהחלטה חשובה שמחזקת את חובת ההגינות בהליכי ירושה ואת חקר האמת בדבר רצונם האמיתי של המוריש או המורישה”.
בשיתוף עו"ד גל-און