בשיתוף עו"ד שלי גמליאלי
“אני אדאג שייקחו לך את הילדה”.
“את לא אמא מתפקדת”.
“אתה לא תראה יותר את הילדים”.
“אני אפנה לרווחה ותראי מה יקרה”.
אלה לא אמירות חריגות בהליכי גירושין. אלו משפטים שנאמרים מדי יום ומצליחים לערער גם הורים בטוחים, מתפקדים וחזקים. ברגע שהילדים נכנסים למשוואה, הפחד הופך קיומי.
עו״ד שלי גמליאלי, עורכת דין לדיני משפחה, מגשרת ונוטריונית, מסבירה כי סוגיית הילדים היא מוקד הרגישות הגבוה ביותר בכל סכסוך גירושין. גם אנשים עצמאיים, משכילים ובעלי יכולת תפקוד גבוהה עלולים להיכנס למצב של שיתוק כשהאיום שייקחו מהם את הילדים מרחף מעליהם.
אבל בניגוד לפחד, המציאות המשפטית מורכבת הרבה פחות.
לא רק רגש – גם כסף
לדברי גמליאלי, האיומים סביב הילדים אינם נובעים תמיד רק מכעס או מניסיון לפגוע בהורה השני. לעיתים יש מאחוריהם גם שיקול כלכלי ברור.
זמני השהות של הילדים משפיעים באופן ישיר על סוגיית המזונות, וכאשר אחד ההורים מנסה להציג עצמו כהורה העיקרי, הדבר עשוי להשפיע גם על חלוקת הנטל הכלכלי.
בשנים האחרונות בתי המשפט בוחנים את המציאות בפועל: היקף שהות אמיתי, מעורבות יומיומית, הכנסות והוצאות של כל אחד מההורים. אין עוד תבנית אחת קבועה. דווקא בשל כך, יש מי שמנסה לייצר מצג של הורות בלעדית או להציג את ההורה השני כבלתי מתפקד.
אלא שניסיונות כאלה עלולים לפעול כבומרנג. בתי המשפט בוחנים מציאות ולא הצהרות. טובת הילד אינה כלי מיקוח כלכלי, ומי שמנסה להשתמש בה כך פוגע באמינותו.
אז האם באמת “לוקחים” ילדים?
התשובה ברוב המוחלט של המקרים היא לא.
ילדים אינם נלקחים בגלל מי שהגיש ראשון תביעה, לא בגלל מי שמספר סיפור דרמטי יותר, ולא בגלל איומים. הערכאות המשפטיות בוחנות את טובת הילד, מושג הכולל יציבות, רציפות, תפקוד הורי בפועל, סביבת מגורים בטוחה והיכולת של כל אחד מההורים לאפשר קשר עם ההורה האחר.
איום אינו החלטה שיפוטית. בית המשפט פועל על בסיס ראיות, דפוסי התנהלות ועובדות.
אלימות, איומים ומה שביניהם
גמליאלי מספרת על אם שמנהלת הליך ארוך מול גרוש אלים. ההליכים החלו כשהבת הייתה בת שנה. האב ריצה מאסר וכיום חסר בית, אך ממשיך לאיים כי ייקח ממנה את הילדה. למרות הפחד, גם במקרים קשים ההכרעה אינה מבוססת על הצהרות או הפחדות אלא על בדיקה משפטית של המציאות.
במקרה אחר, אב שהיה מעורב יותר בהתארגנות הבוקר של הבנות טען עם תחילת הסכסוך כי האם אינה מתפקדת. לדבריו, היא מתעוררת מאוחר, אינה מבשלת ואינה מנהלת את הבית כפי שהוא מצפה. האיום היה מיידי וברור: “אני אקח את הבנות”.
לדברי גמליאלי, גם אם קיימים קשיים או חלוקת תפקידים לא שוויונית, אין בכך כשלעצמו כדי לערער זכויות הוריות. אף אחד אינו הורה מושלם. בית המשפט אינו מחפש שלמות, אלא יציבות, אחריות ומסוגלות בסיסית.
הפחד מהרווחה
עצם המחשבה על פנייה לרווחה מייצרת תחושת איום. המילה עצמה מבהילה הורים רבים. אך פנייה לרווחה אינה גזר דין. מדובר בבדיקה מקצועית שמטרתה לבחון את טובת הילד, לא להעניש הורה.
לדבריה, הבעיה מתחילה כשהפחד מנהל את ההחלטות. עזיבת בית ללא בדיקה, ויתורים מהירים או חתימה על הסכמות לא מאוזנות עלולים לפגוע דווקא במי שמבקש להגן על ילדיו.
הילדים אינם קלף מיקוח
מעבר לאיומים ולשיקולים הכלכליים, אחת הסכנות המשמעותיות היא עירוב הילדים במאבק. שיתוף יתר, דיבור בגנות ההורה השני או ניסיון לדלות מידע מהילד יוצרים עומס רגשי מיותר ולעיתים גם פוגעים בעמדתו המשפטית של ההורה המעורב בכך.
המערכת בוחנת גם את ההתנהלות הזו. הורה שמצליח להפריד בין הסכסוך הזוגי לבין ההורות מחזק את מעמדו.
לא להיבהל. לנהל אסטרטגיה
לדברי גמליאלי, הנזק הגדול ביותר בהליכי גירושין נגרם לעיתים לא מהפרידה עצמה אלא מהאופן שבו מתנהלים בתחילת הדרך. גירושין הם תהליך רגשי, אך ההתנהלות חייבת להיות שקולה.
המערכת המשפטית אינה מחפשת להפריד ילדים מהוריהם. היא מחפשת יציבות, אחריות ושיקול דעת. גם כשיש מחלוקת על מזונות או על זמני שהות, ההכרעות מתקבלות על בסיס עובדות, לא על בסיס איומים.
בגירושין הפחד טבעי.
אבל מי שפועל באסטרטגיה ולא בפאניקה – שומר על כוחו.
פרטי התקשרות
טלפון- 03-6956688
https://gamlieli-law.co.il/ אתר
מייל- gamlieli.law@gmail.com
כתובת- רחוב הארבעה 28 תל אביב- יפו “מגדלי הארבעה” ( הבניין הצפוני)
בשיתוף עו"ד שלי גמליאלי