בשיתוף תמר טלמור
ההכרות והשיחה עם תמר טלמור כהן מרתקים אותנו. בעזרתה אנחנו זוכים להבין את נבכי העולם הטיפולי בו היא עוסקת. טלמור כהן היא פסיכותרפיסטית תל אביבית ותיקה ומנוסה שעובדת עם המטופלים בגישה הפסיכואנליטית. היא מעידה שבשנים האחרונות הפסיכותרפיה הפכה למילה כללית שהיא כעין ‘כולבויניק’ לכל הטיפולים הנפשיים. אבל זה מטעה כי יש זרמים שונים ושיטות טיפול שונות ומגוונות.
“חשוב לדעת לפני שהולכים לטיפול”, היא מדגישה “באיזו גישה של פסיכותרפיה מדובר.”
אז לפני שאתם פונים לטיפול בכלל ואצל הפסיכותרפיסטית תמר טלמור כהן בפרט, חשוב להבין לקראת מה בדיוק אתם הולכים והאם הגישה הפסיכואנליטית היא זו שמתאימה לכם. נעשה קצת סדר ונבין לעומק במה מדובר.
אם היית צריכה להגיד במילה אחת מה היכולת הכי חשובה שיש למטפלת הפסיכואנליטית?
“במילה אחת: הקשבה. אנשים לא תמיד מקשיבים זה לזה. המטפל או המטפלת בגישה הפסיכואנליטית מקשיבים למטופל בקשב רב ובאופן מעמיק.”
איך נולדה שיטת הטיפול הפסיכואנליטית
“אבי הפסיכואנליזה הוא זיגמונד פרויד.” מציינת טלמור כהן. “פרויד חי בתקופה שכדי שייתנו כבוד ומקום לתחום החדש הזה שהוא פיתח, היה צריך להציג אותו כמדע אובייקטיבי. לכן פרויד התייחס לפסיכותרפיה הפסיכואנליטית – כמשהו מדעי.
הוא שאף לדעת את נפש האדם, כמו שמנתחים תופעות פיזיקליות, כימיות וביולוגיות. כיוון המחשבה הזה הוביל אותו לגלות את מבנה הנפש של המודע והלא מודע, שזו השפה הטיפולית שמדברים בה עד היום. הוא ניסח את השפה של הנפש שהיום היא השפה המקובלת ומהווה את האלף בית. את הבסיס.”
מה זה בדיוק המודע והלא מודע?
“ניתן לדמות את זה כקרחון בים כשהמודע הוא החלק העליון-הגלוי ואילו החלק הנסתר שאינו נראה לעין, שנמצא מתחת למים, רוב רובו של הקרחון – הוא הלא מודע. יש מבנה נוסף של הנפש שפרויד גילה והוא כולל שלושה חלקים של הנפש:
הסופר אגו שהוא מצפון והרשות העליונה של הנפש
האיד שאלה היצרים
והאגו שמנסה לפשר ולתווך בין השניים האחרים עם דרישות המציאות.”
האם יש התפתחויות בפסיכותרפיה הפסיכואנליטית מימי פרויד?
” מאז ימי פרויד עברו הרבה מים. היו הרבה פסיכואנליטיקאים גדולים שהסתמכו על פרויד אך לקחו את הדברים לכיוונים שונים ביניהם: לקאן, יונג, מלני קליין, ביון, ויניקוט, קוהוט ואחרים.”
באיזה כיוון של הפסיכואנליזה בחרת לטפל?
“ההכשרה שלי בפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית הייתה בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת בר-אילן. בהמשך למדתי במסלול המתקדם של מרכז ויניקוט, כי שם מצאתי את הדרך שהכי מתאימה לי. ויניקוט וממשיכיו קרויים ‘הזרם העצמאי’.
אני כאמור מטפלת בגישה פסיכואנליטית, המטופל מגיע אליי פעם או פעמיים בשבוע, אנחנו יושבים זה מול זה בכורסאות, ומתוך העיסוק במציאות חייו אנו צוללים יחד אל עולמו הפנימי והחוויה הסובייקטיבית שלו את המציאות.
מה ייחודי בשיטת הטיפול של המטפלים בגישה הויניקוטיאנית והזרם העצמאי?
“ויניקוט והזרם העצמאי התייחסו ליחסים הנרקמים בין המטפל למטופל כמשהו שהוא גם תהליך התפתחותי של המטופל. המקום לפירוש שנותן המטפל כבר לא כל כך מרכזי כפי שהיה בימיו של פרויד, והמטפל כבר אינו סמכותני ו”יודע” כבעבר, ומה שמקבל יותר משקל זה היחסים. בגישה הפסיכואנליטית של ויניקוט המטפל והמטופל מחפשים משהו יחד.
יותר ויותר אני מבינה מתוך העבודה שלי עם מטופלים רבים ושונים – כמה משמעותי יכול להיות הגילוי שמגלה המטופל על עצמו, וכמה משמעותיות המילים שהוא מעניק לחוויה הסובייקטיבית שלו. כאשר אני קשובה למטופל ונמנעת מפירוש בטרם עת או מתן מילים לתחושה גולמית שעדיין לא נמצאו במטופל מילים עבורה, כאשר אני מאזינה בעדינות – לעיתים מתאפשר למטופל לגלות משהו יקר ערך על עצמו ומתוך כך מתאפשרת לו התפתחות משמעותית שהייתה נמנעת אילו הייתי מקדימה פירוש ‘חכם’ לשלב ההמתנה הזה.
ויניקוט סיפר שכמטפל צעיר הוא היה מאוד מרוצה מעצמו כאשר נתן פירוש מדויק למטופל, אז הרגיש מטפל חכם ומוצלח, והצורך הנרקיסיסטי שלו בא על סיפוקו. אבל ככל שבגר ופיתח את ההבנה המעמיקה שלו את נפש האדם – הוא ראה איזו חדווה מתאפשרת כאשר המטופל הוא זה שמגלה את פירוש הדברים.
ממש כמו שילד צעיר בורא ומגלה עולם במשחקו, או תינוק רעב בן יומו שבוכה ואימו מגישה לו את השד לינוק – בחוויה שלו הוא זה שמצא ויצר את השד שלא היה שם קודם. על פי הגישה הזו, המטפל אמור לאפשר למטופל לגלות בעצמו את עולמו הפנימי, לחוות, להתבונן ולהשיג תובנה לגבי אותם אזורים בנפש שקודם לא היה במגע איתם והיו נסתרים או מפוצלים מתודעתו, להבין את מקור הקונפליקטים, ואת המניע לבחירותיו בחיים.”
אז מה בעצם התפקיד של המטפל אם המטופל הוא זה שמגיע לתובנות לגבי עצמו?
“התפקיד של המטפל נמצא ב-setting. המרחב הבטוח שמאפשר למטופל לעבור תהליך. זה הדבר הכי משמעותי בטיפול והוא זה המאפשר לדברים לקרות. צריך מסגרת מאוד ברורה לתהליך אפקטיבי. זה כמו מסגרת לתמונה או השוליים של הדף עליו כותבים.”
מה היא המסגרת הזו בטיפול הפסיכואנליטי שאת דוגלת בו?
“יש מסגרת וההתנהלות של המטופל ביחס אליה היא משמעותית: המטופל איחר לפגישה, המטופל שתק כל הפגישה והתחיל לדבר רק ברבע השעה האחרונה, המטופל הקדים או טרק את הדלת. המטופל מעלה במסדרון מחוץ לחדר הטיפול את הנושא הכי רגיש, או בטלפון. ללא מסגרת של מקום וזמן לא ניתן היה למטופל לחרוג או להתייחס לשוליים של המסגרת, ופעולותיו אלו לא היו זוכות למבט ולמשמעות. המטפל יכול לטעות בפירושים ובתובנות כל עוד הוא שומר על המסגרת, על ה- setting, ששומרת על המטופל ועל התקשורת ביניהם.
כמטפלת אני מתנתקת מחוויות היום שהיו לי ומניחה במגירה סגורה את הטיפול הקודם שהיה בחדר הטיפולים, מפנה את עצמי ופותחת מגירה חדשה עבור המטופל הנוכחי. בשיטה שאני דוגלת בה, אין למטפל אג’נדה ומשימתיות. הכל סובב סביב המקום בו נמצא המטופל.”
מה הגבולות של המסגרת הזו?
“יש גבולות ברורים כמו למשל שאין מגע פיזי בין המטפל למטופל או השלכת התוקפנות, העצב, השמחה ושאר הרגשות של המטפל בגולמיותם על המטופל.”
אז המטפל פאסיבי?
“זו איננה פאסיביות. זו ניטראליות שבזכותה מתאפשר התהליך. כשאדם מגיע במצב אקוטי זה שונה: במקרים כאלה אדם צריך לעיתים התערבות יותר אקטיבית של המטפל כמו מילות הרגעה, או לספק למטופל מידע שיכול לעזור לו ולהקל עליו. במצבים כאלה אני אהיה פחות שותקת. בעיקר בהתחלה, כשעדיין לא נוצרה ברית טיפולית ואמון והמטופל עדיין לא יכול לבטוח בתהליך ש’יהיה בסדר’. אני אשתדל להבין למה הוא זקוק. אולי אעזור לו להבין דברים על המציאות, או משהו תמיכתי על איך להתמודד עם מצבו. לעיתים עצם ההקשבה שלי והניסיון להבין את החוויה שלו מנקודת מבטו נותנים מענה למטופל, עצם התחושה שהוא מובן נותנת לו להרגיש שהוא כבר לא לבד בכאבו. לעיתים אני מוצאת צורך להציע פגישה קרובה יותר בעיקר כשמטופל מגיע במצב נסער.”
הזכרת פה את השתיקה. מה תפקיד השתיקה בטיפול?
“בגישה הפסיכואנליטית, השתיקות הן הכרחיות כדי שהמטופל יוכל להתבונן פנימה ולגלות את העולם שלו בלי הפרעה מהמטפל. המטפל צריך לדעת לשתוק לפעמים.”
זה לא מלחיץ?
“יש מטופלים שאצלי שנים שנוח להם עם שתיקה ואפילו שמחים כשאני מאפשרת שתיקה. הם ממתינים כל השבוע לשעה הזו בה הם יכולים סוף סוף לא לעסוק בתגובות לסביבה, לצלול לתוך עולמם, להרהר בשקט, ושהדברים יגיעו מהם. מצד שני, יש מטופלים שהשתיקה מעוררת בהם חרדה גדולה. אז אני כמובן לא נותרת במקום קר ובלתי נגיש. כשיש גילויי חרדה שלמטופל קשה לשאת – אנסה לברר עם המטופל מה עושה לו השתיקה שלנו, מה עולה בו, ואז בעצם כבר אין שתיקה. זה תמיד נוגע במקומות משמעותיים.”
יש תופעות שמעניינות אותך במיוחד בתהליך הטיפולי?
“אחד הדברים שמאוד מדברים אליי זה הנושא של פרטיות: מאמר שהשפיע עלי בעניין הזה הוא ‘הסוד כמרחב פוטנציאלי’ של מסוד חאן, שהוא תלמיד וגם מטופל של ויניקוט ופסיכואנליטיקאי גדול בזכות עצמו. במאמר הוא מספר סיפור אודות מטופלת שהייתה אצלו בבגרותה. כשהייתה בת 8 המשפחה עברה משבר וטלטלה. ובתוך כך היא לקחה שני פמוטי כסף מאוד יקרים שהיו חשובים להוריה, חפרה בור בחצר הבית והטמינה אותם. ההורים חשבו שהפמוטים נגנבו והזעיקו משטרה והילדה רואה את כל המהומה ולא אומרת מילה. הפמוטים הללו מעולם לא התגלו. בגיל 30 כשהיא הייתה בטיפול אצלו היא הלכה יום אחד לבקר בבית הילדות, ניגשה לחצר חפרה שם ומצאה את הפמוטים טמונים באותו מקום בו הטמינה אותם בילדותה. אולם עכשיו משהייתה לאשה בוגרת ומטופלת ביד אמונה – היא לא חשה עוד את גרעין העצמי שלה כנתון בסכנה לפגיעה ויכלה לגלות את הסוד שהוסתר שנים.
לעיתים יש התייחסות שלילית לסודות, ואכן קיימים כמובן סודות אפלים המותירים את האדם מסתתר בסבלו ובודד. אולם יש מקום לתת כבוד לסוד שלפעמים הוא היכולת של אדם, במקרה זה ילד, להטמין משהו מאוד פרטי במקום ששם לא יגיעו אליו, לא ישנו לו את זה, לא יפגעו, ולא יצפו ממנו למשהו. זה מרחב פרטי שלו שאף אחד לא יכול לחדור אליו, לנכס אותו לעצמו ולהשתלט עליו. את המרחב הפרטי הזה אני מאוד משתדלת לכבד. יש לעיתים נטייה להפוך כל אבן כדי לנסות להבין ולדעת הכל. מסוד חאן בא ואומר שלא חייבים לגלות הכל, כך שהנפש תהיה כל כך חשופה, ושצריך לכבד את המקום הפרטי הזה.”
יש לך דוגמא לזה?
“למשל מישהי שהזהות המינית שלה לא הייתה חד משמעית והיא חיה בזוגיות עם מישהו שלא ידע על כך. למרות זאת הייתה ביניהם זוגיות טובה ואהבה גדולה. הסוד הזה הובא לחדר הטיפולים אבל לא לזוגיות והיה שלב שזה היה קצת כמו סיפור הפמוטים. הנושא של זהות מינית הוטמן אצלי למשמרת, ואני הבנתי שעלי לגשת לכך בעדינות ובסבלנות, מבלי ליפול לבור של הצורך להכריע ולבחור כאן ועכשיו זהות ברורה והאם כן או לא לספר. מדובר באשה שחוותה יחס פולשני בילדותה והדבר הסודי הזה, שאלת הזהות המינית, סימן טריטוריה פרטית, מרחב להתהוות, שהוא הרבה מעבר לשאלה “לספר או לא לספר”.
ומה לגבי סוד שהוא טראומה?
“נתק אצל מטופל מעיד לעיתים על מקום טראומטי שהמטופל לא במגע אתו ועם אזורים מסוימים בעצמו. לפעמים הוא נכנס למצב סוער ואז אנחנו יכולים להבין שאולי יש שם סוד שחשוב להגיע אליו. סוד אפל.”
מה נכון לעשות כשיש רעידת אדמה נפשית כזו?
“אני עוסקת הרבה בגוף ובתנועה של הגוף וזה משפיע עליי להעניק תשומת לב מיוחדת לשפת הגוף של המטופל, לשפה הטרום ורבאלית שבאה לידי ביטוי בגוף. הנשימה מאפשרת להרגיש את החלל הפנימי של הגוף. הגוף בעיניי הוא הבית של הנפש, וכשיש לנו תקופות מאתגרות ולא יציבות, נכון לחזור לגוף שהוא הבית האמיתי שלנו. בתוכו אנחנו גרים גם כשהמציאות החיצונית מתערערת. חשוב להיות הורים טובים לגוף הזה.”
יש לך דוגמא לזה?
“הייתה אצלי מטופלת שסבלה מבולימיה. הטיפול שלה כלל תהליך עמוק ויסודי לאורך זמן והגענו להבנה מעמיקה של הסיבות לכך שסבלה מהפרעת אכילה. ברוב המקרים, בהפרעת אכילה מדובר ביחסים פולשניים עם דמות משמעותית כמו אמא, שלא מכבדת את המרחב של הילד או משליכה עליו את הצרכים הרגשיים שלה. זה מוביל לעיתים לאנורקסיה, נערה אנורקטית שנמנעת מלהכניס לגופה אוכל “אומרת” לדמות הפולשנית המופנמת: ‘אין כניסה’. בבולימיה יש שיתוף פעולה עם הדמות החודרנית וניסיון לרצות אותה, מה שבא לידי ביטוי בהאבסה עצמית, שלאחריה ‘מקיאים’ את הדמות החודרנית המופנמת החוצה, כי ‘האוכל אינו מזין’, כלומר ההשלכות שהתקבלו פנימה נחוות זרות לעצמי. העבודה עם המטופלת הבולימית הייתה מאוד עדינה ואפשרה לה שליטה ואוטונומיה. הטיפול ארך שנים ובסופו היא נרפאה.”
טלפון: 054-5637073
מייל: iamtamartalmor@gmail.com
פייסבוק
אתר
בשיתוף תמר טלמור