ד”ר גדעון מנדה: כיצד לטפל בתופעת השחיקה בעבודה?

בשיתוף ד"ר גדעון מנדה

תופעת השחיקה בעבודה הוכרה לאחרונה כגורם תחלואה ע”י ארגון הבריאות העולמי, ומסתבר כי מדובר במגפה של ממש. בסקר שנערך בשנת 2021 בקרב כ-1,500 עובדים בארה”ב, יותר ממחצית המשתתפים ציינו שהם מרגישים סימפטומים של שחיקה במקום העבודה.

שחיקה של עובדים צריכה להדאיג לא רק את העובד והעובדת המתמודדים עם התופעה, אלא גם את הארגון בו הם עובדים ואת מנהליו. עובדים, מנהלים וראשי ארגון – בכדי שתוכלו לעזור לעובדים שלכם להתמודד עם שחיקה, הזמנו לראיון את הפסיכותרפיסט ד”ר גדעון מנדה, אשר מטפל בגישה האקזיסטנציאליסטית, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהיבטים אקזיסטנציאליסטיים של שחיקה בעבודה, אצל מורות ומורים בישראל.

מהי שחיקה?

“אני נשואה לאיש אותו אני אוהבת, הילדים שלי מקסימים והעבודה שלי מאתגרת ומכניסה לי שכר יפה. ובכל זאת, אני מרגישה עייפה תמיד, מתוחה. אני מרגישה שאני לא מאושרת ומסופקת בחיי. אני מאוכזבת מהחיים, הבטיחו לי שאם אעשה את הצעדים הנכונים אהיה מאושרת ועשיתי אותם – אבל אני מרגישה ריקה.”

נשמע לכם מוכר? אתם לא לבד.

“תחושת שחיקה בעבודה היא תופעה המוכרת באופן פורמאלי כבר מראשית שנות ה-70 של המאה ה- 20. חוקר בשם פרוידנברגר היה למעשה הראשון שהצביע על תופעת השחיקה התעסוקתית”, אומר גדעון מנדה.

“פרוידנברגר תיאר קבוצה של מתנדבים בשירות ארגוני סיוע, אשר החלו לפתע לתאר תחושה של תשישות, עצבנות וציניות לאחר מספר חודשי עבודה. זאת, למרות שבראשית הדרך, אותם מתנדבים הביעו התלהבות גדולה מעבודתם והיו מסורים לה בצורה מוחלטת”.

בתיאוריו כתב פרוידנברגר כי מתנדבים אלה סובלים מ burnout – זהו המונח הלועזי אשר אומץ לתיאור תופעת השחיקה.  בתיאוריו כתב כי אנשים אלה, אותם בחן ,הגיעו למצב של תסכול ועייפות אשר נובעים מהתמסרות לעבודה,  למטרה, לדרך חיים או ליחסים אשר לא יכלו לספק עוד את התמורה הרצויה.

מאז ועד היום הפכה תופעת השחיקה התעסוקתית לאחת מן התופעות הנחקרות ביותר. במשך למעלה מחמישים שנות מחקר פורסמו יותר מ-5000 מחקרים, ספרים ומאמרים בנושא. עשרות אלפי אנשים השתתפו במקרים אשר בחנו את חוויית השחיקה בעבודה. בין אנשי המקצוע אשר בהם התמקדו החוקרים נכללים צוותי הוראה, אחיות, רופאים ורופאות, עובדות ועובדים סוציאליים, אנשי טיפול, נותני שירות, אנשי המגזר הציבורי ועוד.

כיצד מתבטאת תופעת השחיקה?

גדעון מנדה: “המחקרים מצביעים על תסמינים של שחיקה בשלושה תחומים עיקריים: פיזי, פסיכולוגי ורגשי.

בהיבט הפיזי תסמיני השחיקה כוללים עייפות, ירידה באנרגיה, כאבי צוואר, גב, כתפיים ושרירים; שינויים בהרגלי האכילה, בעיות במערכת העיכול, שינוי במשקל ובעיות שינה.

בהיבט הרגשי כוללים התסמינים תחושת ריקנות, תחושת בדידות וריחוק, רחמים עצמיים, תחושת אכזבה וחוויה בה הסביבה אינה מצליחה לטעון אותך מבחינה רגשית.

בהיבט הפסיכולוגי כוללים התסמינים פיתוח עמדה שלילית כלפי עצמך, כלפי העבודה וכלפי החיים באופן כללי, ציניות, ניתוק וערך עצמי ירוד.  לא פעם מבלבלים בין דיכאון לבין שחיקה תעסוקתית. שהרי חוויה שלילית בעבודה יכולה בהחלט להוביל למאפיינים דומים לאלה של דיכאון”.

המקצועות הנחשקים ביותר הם לאו דווקא המקצועות הנשחקים ביותר

מהם המקצועות הנשחקים ביותר? בעבר זיהו את מקצועות הרווחה, הטיפול והרפואה כשוחקים במיוחד, מפני שהם דורשים שעות עבודה ארוכות, רמת אחריות גדולה ומפגש יומיומי עם אוכלוסיה בסיטואציות מלחיצות. כמו כן, מקצועות רפטטיבים כמו פועלי פס ייצור נחשבו לשוחקים יותר. לטענת ד”ר גדעון מנדה, אין היום כבר מקצועות שלא מדווח בהם על שחיקה.

“היום כבר ידוע ללא כל ספק כי שחיקה תעסוקתית נחווית על ידי אנשים בכל מקצוע”. אומר מנדה. היא רווחת במיוחד בקרב עובדים נותני שירות במגזר הציבורי כגון אחיות,  מורות ומורים, רופאות ורופאים, עובדים ועובדות סוציאליות, אנשי ונשות טיפול – אך קיימת גם אצל עובדי היי-טק, בעלי מקצועות חופשיים וכלל האוכלוסייה”.

מפתיע, בהתחשב בסברה שדווקא מקצועות “נחשקים” או “מאתגרים יותר” נחשבים לכאלו הדורשים יותר מבעליהם.

גדעון מנדה: “דווקא לא. עובדה זו אינה מפתיעה שכן העבודה תופסת חלק נכבד בחייהם של אנשים, והצורך במציאת משמעות קיים אצל כל אדם.  כאשר מקום העבודה חדל מלהיות מקור למציאת משמעות, ואף יותר מכך, מתחיל להפוך לנטל ואין בו תגמול סובייקטיבי משמעותי מספיק, חוויית השחיקה מזדחלת פנימה עד מהרה“. 

הפתרון לבעיית השחיקה? מרחב לשיתוף והתמודדות

מקומות עבודה רבים בעולם עושים את המאמץ להפחית את השחיקה. ימי כיף, הכשרות וסדנאות להתמודדות עם שחיקה הם חלק מהמאמץ הזה. לאחרונה עלו לכותרות הפינוקים האופיינים לארגוני הייטק, כגון שיעורי יוגה, חדרי כושר בתוך המשרד, ערבי פיצה ומכונות קפה משוכללות. המאמצים של חברות ההייטק להפחית את רמת השחיקה בעבודה בעזרת “צ’ופרים” אף  זכו לסאטירה בסדרה “ארץ נהדרת” עם מאמציו המוגזמים של היזם נדיר אקרמן להפוך את חברת הסטארט אפ שלו, WEBOS, לסוג של לונה פארק לחבורה של צעירים תשושים.

לטענת ד”ר גדעון מנדה, שחיקה לאו דווקא קשורה לתנאים ולצ’ופרים. היא משהו הרבה יותר עמוק מזה.
“המחקר אותו ערכתי במסגרת לימודי הדוקטורט, בחן את השחיקה מתוך עיני הגישה האקזיסטנציאליסטית בפסיכותרפיה”, הוא אומר. “הגישה האקזיסטנציאליסטית היא גישה אשר מתבוננת במיוחד באתגרי הקיום ומכירה בעובדה שכבני אנוש אנו פוגשים במהלך חיינו, באופן בלתי נמנע, סוגיות קיומיות המהוות בסיס לצמיחתן של חרדות קיומיות”.

סביבת העבודה בכלל, ובמקרה של עבודת המחקר של מנדה – סביבת בית הספר כמקום עבודתם של מורות ומורים בישראל – היא קרקע פוריה לצמיחתן של חרדות אלה. למעשה, באמצעות חלוקה לארבעה ממדי קיום: פיזי, חברתי, פסיכולוגי ורוחני, לימד מחקר זה כי בין החרדות העולות בסביבת העבודה הבלתי מתגמלת, מצויות חרדות קיומיות  כגון: חרדת הבדידות, חרדה מפני חוסר הוודאות שבעתיד, חרדה מפני חוסר המשמעות של הקיום ואפילו חרדת מוות. כל אלה הן נגזרות של חרדות קיומיות אשר תוארו על ידי הוגים אקזיסטנציאליסטיים, והן מלוות  אנשים בחייהם.

אז מה ניתן לעשות על מנת להפיג את החרדות הקיומיות האלו – ומכאן את תחושת השחיקה?

גדעון מנדה: “חשוב שאדם יכיר את החרדות הללו ויבין לפני הכל שהן אינו מעידות על חולי. להיפך. הן מצביעות על רמת המודעות. בוודאי שכאשר אדם נמצא בסביבת עבודה שוחקת, מעייפת, מאיימת או בלתי מתגמלת, הוא עלול למצוא עצמו מתמודד עם חרדות קיומיות. היה למשל טוב אם מקומות עבודה היו יכולים לתת לעובדים אצלם גם את המרחב המתאים לשיתוף והתמודדות, אבל לפני הכל את הידע וההכרה בכל מה שקשור להמצאותן של תופעות אלה. על כך בדיוק מדברת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית”.

ואם לא הצלחנו לשכנע אתכם  כי ההכרה בחרדות קיומיות היא הכרחית ואף יכולה להוביל לשינוי המיוחל, אנחנו רוצים להביא לכם כדוגמא שני אישים חשובים במיוחד: פרנץ קפקא ו-ואן גוך. פרנץ קפקא עבד כפקיד בחברת ביטוח, ורבים רואים בעבודתו הבירוקרטית המונוטונית את המעצבת הגדולה של יצירתו. ואן גוך החל לצייר רק שהתייאש מלימודי דת ומעבודתו כמטיף ודרשן. כיצד קפקא היה יכול לכתוב את יצירות המופת שלו אם לא היה חווה במלוא העוצמה את חווית השחיקה מהעבודה שלו? כיצד ואן גוך היה מבין שהוא בעצם אומן אם לא היה נשחק בעבודתו בתור מטיף ודרשן?

קפקא ו-ואן גוך מלמדים אותנו כי “נגיעה” והתמודדות בחווית השחיקה בעבודה, אם כן, יכולה להיות פתח ליצירתיות ולצמיחה. דווקא הבריחה ממנה היא הדבר שעשוי להביא לקשיים פיזיים ורגשיים.

בשיתוף ד"ר גדעון מנדה